שאלו אותי אם אני כבר מרגישה את ההבדל?
ואני שואלת אם אפשר שלא.
כשבנאדם חי איתך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 16 שנים.
מגדל. מטפח. אוהב.
ואז אתה קם בבוקר ואומרים לך שזהו, זה נגמר, אם אתה רוצה ואם לא.

אז לא יורגש ההבדל?

עצוב לי, ברור.
אבל יש לי דרכים משלי להתמודד.
זכרונות מלקרוא לה חולת נפש, כי העברית שלה קלוקלת והיא כותבת חתיחה במקום
חתיכה.

אבל שתינו יודעות, או ידענו.
או יודעות, שזה היה בצחוק.

אני לא חושבת שקשה לי להשלים עם המציאות.
כי נסתרות הן דרכי האל, לא?

קשה לי להשלים את החתיכה החסרה לי בלב.

איזה אל ואיזה בטיח.

[אני מתגעגעת לאמא שלי]