מחי דמעתך נעוות המרדות,
הסירי מסכת עוונותייך,
איך לא תבושי להראות כך
ארשת רמיית פנייך.

חיוכך כזב, מתיקות שפתייך בוסר,
חיצוניות , כולך אפופה הילת שקר,
שיגיונותייך כה גדולים,
מאמינה את בפנטזיית דרכייך.

חונכת קלוקלת, כך זרמו מסביבך,
אמך, אחייך, אחיותייך,
אין טעם בכחש, מנטאליות ימי הביניים,
וניסית להמשיך בדרכייך.

שנים הבלגתי, שתקתי, בלעתי
כל צפרדע ירוקה שהאכלת אותי
גימדת דמותי, תמיד את, את את,
גם כשזרקת אותי לדרכי לא נרגעת.

תעתועים וטיפשות חיי שחזרתי,
במקום לנווט בחוכמה חיי,
נעצתי אותך בקרביי, מלא בפנים,
אך מחייך לכל דורשי.

הפכת אותי לגולם מפראג,
אבל היום,  אקום על יוצרי,
בנועם ורוגע אתכנן דרכיי,                                                  
  ואז אזרוק אותך ואמשיך בשבילי חיי.