ולאחר מכן, אמרתי, צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך משל לתכונתנו הטבעית,
אשר לחינוך וחוסר-חינוך:
תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי כניסה ארוך
הפתוח לרווחה כלפי האור. בתוכה הם אסורים מילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם,
עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיוון שאין ביכולתם להסב
ראשם מפאת הנחושתיים.
הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש.
ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך, שלאורכה, צייר לך, נבנתה חומה, כאותן
המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם.

"רואה אני", אמר.

ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים למיניהם שבולטים מעל החומה,
ופסלי אנשים ושאר בעלי חי העשויים אבן ועץ וחומרים מחומרים שונים (וכדרכו של
עולם - חלק מנושאי הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם - ישתוקו).

("משונה", אמר, "תמונתך, ומשונים אסיריך".)

(הם דומים לנו, אמרתי אני. שכן הגע עצמך:) שמא סובר אתה, ראשית-כל, שאנשים
הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל עצמם ומשל חבריהם לכלא, חוץ מצלליהם,
הנופלים אל קיר המערכה שלמולם, מחמת האש שמאחוריהם?

"וכי כיצד יראו יותר מזה", אמר ("כשיהיו אנוסים כל ימיהם לבלתי הניע ראשם?").


ומשל הדברים הנישאים ובולטים מעל החומה? כלום יראו יותר מצלליהם?

"מובן שלא".

ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה שיראו, שאלה הם הדברים
עצמם?

"בהכרח".

ואם גם הד יהא בו באותו כלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו סבורים, לדעתך, שעה שאחד
העוברים ישמיע קולו, שלא הצל העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא מה שהוא אחר?

"חי זיוס! לדעתי, לא!", אמר.

ומכל הבחינות, אפוא, אמרתי אני, יראו אנשים אלה את צללי החפצים כאמת שאין
בלתה?

"הכרח גמור", אמר.

התבונן נא, אפוא, אמרתי אני, בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם:
שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת ולהביט כלפי
האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו,
שאז ראה צלליהם. (מהו, לפי דעתך, שיאמר אותו איש, אם מי שהוא יבוא ויגיד לו,
שאז ראה הבלים, ואילו עכשיו ישרה ראייתו יותר, כיון שנתקרב כל שהוא אל היש,
והופנה אל דברים אמיתיים יותר? ומה גם,) אם יצביע על כל דבר מהדברים העוברים
לפניהם, ויכריחנו להשיב על שאלתו: מה הוא זה? כלום אינך סבור שיהא שרוי
במבוכה, ויאמין שמה שראה אז - היה אמיתי יותר ממה שמראים לו עכשיו?

"הרבה יותר", אמר.

ואם מי שהוא, אמרתי אני, ימשכנו משם בכוח בעלייה הקשה והתלולה, ולא ירפה עד
שימשכנו החוצה אל אור השמש, כלום לא יתייסר בייסורים ויתרעם, ואם יגיע אל אור
היום, יסנוור הזוהר את עיניו, ולא יוכל לראות אף דבר מהדברים ה'אמיתיים', כפי
שהם נקראים עכשיו?

"לא כי", אמר. "מכל מקום: לא מיד".

דומני, איפוא, שיהא לו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל
עליו ביותר להסתכל בצללים, ואחר מכן - בבבואות שעל פני המים של בני האדם וכל
השאר, ואזי - בהם עצמם; וכן יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים
עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, משיביט ביום אל השמש ואור השמש.

"כמובן".

ובסופו של הדבר, דומני, יראה את השמש, - לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות
שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמות
שהוא.

"בהכרח", אמר.

ולאחר מכן כבר יסיק על אודותיו את המסקנה, שהוא הוא הגורם לעונות ולשנים,
ומשגיח על כל המצוי בעולם הנראה, והריהו גם עילתם הרחוקה של כל אותם המראות
שהיו רואים במערה.

"ברור", אמר, "שלאחר מכן יגיע גם לכך".

וכי מה? בזכרו את משכנו הראשון ואת החכמה שם ואת חבריו לכלא ההוא - כלום אינך
סבור שיראה את עצמו מאושר בשל שינוי מעמדו, וירחם על הללו?

"עד למאוד".

ואם אז היו נהוגים בהם כיבודים ושבחים הדדיים, ופרסים למי שראה ראייה חדה
ביותר את אשר עבר לפניהם, (והיטיב לזכור את אשר ברגיל הקדים לבוא, ואת אשר
איחר, ואלו דברים היו באים בעת ובעונה אחת, וניבא מתוך כך את העתיד לבוא נבואה
קולעת ביותר, -) כלום ישתוקק איש זה, לפי דעתך, לאותם הכיבודים ויתקנא
במכובדים שבין הללו ובשליטים שבהם? או יתקיים בו דברו של הומירוס, ובכל נפשו
ירצה להיות שכירו של איש עני ולחרוש את שדהו ולסבול כל סבל אחר, תחת אשר יהא
סובר כאותן הסברות, וחי אותם החיים?

"כך דעתי", אמר, "יעדיף לקבל על עצמו כל סבל, ולא לחיות את החיים הללו".

וגם על זאת תן דעתך, אמרתי אני, אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו
הישן - כלום לא תחשכנה עיניו, כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?

"מאוד מאוד", אמר.

ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצללים הללו, בעודו מוכה
סנוורים, ובטרם ירגיל עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין,  כלום לא יהא
לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הנסיון להגיע
למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על, כלום לא יהרגוהו, אילו
יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?

("בוודאי", אמר.)

(ואם תשווה את העלייה למעלה ואת חזות הדברים שלמעלה לדרך הנשמה אל-על, אל תחום
המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשת לשמוע.)
ואלוהים יודע אם תקוה של אמת היא, אולם מה שנראה לי, כך הוא נראה. לאחרונה
ובדי עמל תתגלה בתחום המושכל דמות טוב.
ואילו לאחר שתראה יבוא הרואה לידי מסקנה שהיא היא לעולם כולה עילת כל מה שהוא
נכון ונאה. ששם היא עצמה גבירה לאמת ולשכל ואותה חייב לראות כל מי שמתעתד
לפעול בתבונה ברשות היחיד או ברשות הציבור.

"כמוך", אמר.

אך אילו היה בין אלה אדם ששכלו בראשו, אמרתי, היה זוכר שיש שני מיני מבוכה
המטרידים את העיניים. שתי סיבות: בהחליף אדם אור בחושך וחושך באור. והיה מאמין
שהוא הדין גם בנשמה.

(קטעים מתוך "משל המערה" מאת אפלטון)

פסקול: "עשב בר" - אמה (מתוך הדיסק "דרבשיה")
לחן: חגי כובש

הפקה: אלטנוילנד הפקות וחלומות
עורך ובמאי: דדו מילמן

צילומים: דדו מילמן, מרדכי רוזנצווייג

הפקת קטעי גג בשיתוף עינב גיסינגר, צביקה מורצקי, שחר קמינסקי

צילום (גג): אבי קסמן

שחקן:
בני כהן

בימוי (גג):
עינב גיסינגר, יואב שוהם

תודות:
אסף פטריק
נדב פרישמן
רן גולדשטיין
משפחת אבן חן