היום היה צהוב. הוא התחיל צהוב בהיר כבר מוקדם בבוקר ואט אט התעלה עד לצהיבות
מוחלטת. השמש הייתה מישמש גדול ויבש בשמיים הכחולים מקצה קצה. ענן אבק מאחורי
ואני נוסע לאט. מצד ימין אני מבחין בהתקהלות של כפריים ואני יורד להעיף מבט.
משהו ללא ספק עומד לקרות, רואים את זה על הפנים של הילדים. דיבורים מהירים
בספרדית, ואני מנסה ללקט משמעות משברי המשפטים החולפים סביבי בטיסה. אני מתקרב
ורואה שבמרכז יש אזור מגודר ובפנים שלשה מבוגרים על סוסים. שניים מהם מחזיקים
פלצור. ממתינים. אני מושך לא מעט תשומת לב, בהתחלה זה נראה אצל הילדים, הם
פחות מתורגלים בלהסתיר תחושות, הם מסתודדים וחלקם מתבונן בי בסקרנות. אני
מחייך לאחד מהם והוא בורח מייד.

אחד מהאנשים ניגש אלי, מקומי בשנות השלושים לחייו, בלי ולו שן אחת בריאה בפיו.
הוא שואל אותי בספרדית שאלות ואני מבקש ממנו לדבר יותר לאט. גרינגו? הוא שואל
אותי בחיוך וגל הריח הודף אותי לאחור. מה? אני שואל, מחזיר לעצמי נשימה.
אמריקנו? הוא שואל וצוחק. לא, לא אמריקנו אני אומר לו, ישראליטו. הוא מרים
גבות וצוחק עם כל הגוף. ישראליטו, הוא קורא לכיוון החברים שלו.

פתאום קורה הדבר שציפו לו, כי גל התרגשות עובר בין כולם, אנשים נעים קדימה
והילדים רצים להיתלות על קורות הגדר הסוגרת מעגל בגודל מספר מטרים, משאירה
אזור חשוף - במרכזו עומד כרגע מטדור בלבוש ירוק ומנצנץ, בלוי במידה רבה וחגיגי
באותה מידה. הוא מנופף לקהל במטפחת כתומה וקד סביב ואחר כך יורד על ברכיו
ומצטלב. אני נסחף עם שאר האנשים ומוצא לי פיסת גדר להיצמד אליה.

החברים עם הפלצור שמקיפים את המטאדור - שכעת אני כבר רואה שהוא רק נער צעיר,
יוצאים עם הסוסים בסערה מסוכנת ושניות לאחר מכן שועט פנימה שור. הוא מסתובב
בזירה לקול תשואות הקהל. אני מוצא את עצמי מתרגש כמו ילד. מוציא מהתיק מצלמה
ומטפס על קורות הגדר כדי למצוא זווית מתאימה.

הקהל פורץ בקריאות עידוד ומבלי משים אני שומע את השפתיים שלי לוחשות איתם:
רו-ברטו, רו-ברטו. מכיסו האחורי הוא שולף בתנועה איטית דגל בד מגולגל ובבת אחת
הוא מצליף איתו באוויר. השור פונה אט אט לאחור ונעצר. שבריר רגע אחר כך הוא
שועט קדימה, רוברטו עוקף אותו בשנייה האחרונה ולקול שאגות הקהל אני מבחין שהוא
מחזיק בסכין קצרה ושהוא דקר את השור בצד גופו.

החיה פונה בבת אחת, זועקת את זעקתה ההמומה, אבל רוברטו כבר לא שם, בזריזות לא
אנושית הוא מופיע בצידה השני ומתרחק לאחור, הקהל מוחא לו כפיים ואני מרגיש
בחילה מטפסת לי במעלה הגרון.

אני יורד מהגדר ויוצא ממעגל האנשים, משאית עם שמשיה אדומה מוכרת גלידה לילדים
שהוריהם הרכובים על סוסים מחזיקים בהם בצורה שאמא שלי בחיים לא הייתה מעיזה.
דווקא בא לי גלידה. אני מתקרב למשאית וקונה כוס פלסטיק בשני פזו שאני מתאמץ
לזרוק למעלה למוכר במשאית לקול צחוקם של הילדים על הסוסים.

כשאני בדרך חזרה לאוטו אני קולט אחד מהמקסיקנים צוחק לחברים שלו - ישראליטו...
ומצביע עלי. אני מנופף להם ונוסע משם בלי לדעת שלעצור שם הייתה הטעות הראשונה
שלי.