[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









סיפור עצוב ליום כיפור
דף ראשון מהמכתב של סבי בוורבה לבניו משה וצבי גלשטין בפלשתינה


סיפור עצוב ליום כיפור


סיפור עצוב ליום כיפור
דף שלישי של המכתב


סיפור עצוב ליום כיפור
דף שני של מכתב סבי בוורבה לבניוצבי ומשה גלשטין בפלסתינה


סיפור עצוב ליום כיפור
משה גלשטין


סיפור עצוב ליום כיפור
משפחת אבי ואורחת


סיפור עצוב ליום כיפור
חנצ'ה בבגרותה


סיפור עצוב ליום כיפור
ביירל,חנה,שרה:עומדים מימין: בלומה,יונה,יוסף, יושבים מימין:


סיפור עצוב ליום כיפור
מימין לשמאל אברהמ'ל, ביירל, צבי גלשטין


סיפור עצוב ליום כיפור
באמצעבית האריזה באילת-השחר, חנצ'ה מלפנים, בלומה שניה מימין


סיפור עצוב ליום כיפור
בחתונה בקיבוץ: עומד יוסף, יושב מלפנים יגאל, לידו צבי,בלומה,אסתר,עדית,חנצ'ה,


סיפור עצוב ליום כיפור


סיפור עצוב ליום כיפור
מכתב מהדודה-לא הצלחנו למצוא מפענח


סיפור עצוב ליום כיפור


סיפור עצוב ליום כיפור


סיפור עצוב ליום כיפור
משפחת אמי. למטה מימין יונה, יוסף, באמצע אשת אליהו הבן הבכור, וסבתי.עומדים מימיןאליהו, בלומה, חנה


סיפור עצוב ליום כיפור




סיפור עצוב ליום כיפורים- משה גלשטין
לאמא היתה בארץ משפחה גדולה. יחסית. אמנם כילדה ראיתי את השלוחות הישראליות
לעתים רחוקות-אולי פעם בשנה,
למשל דוד יוסף שהיה מביא לנו לעתים מקיבוץ אשדות יעקב הרחוקה והחמה שבעמק
הירדן גוש של בננות ירוקות שטרם הבשילו, ושעדיין היו קשורות לחוטר עליו גדלו.
הגוש היה מוכנס לפח שנמצא בו חומר מוזר ומסריח-קרביד-לזרז את הבשלתן.  פעם גם
הביא לנו אנונה מכוסת קשקשים ירוקים בולטים שטעמה-לאחר שהוסר החלק החיצוני
המלא בליטות, היה טעם גן עדן; לאיש איש ניתן לטעום חתיכה קטנה-היתה רק אנונה
מאד יקרה אחת...)
אנו גרנו באילת השחר, והמרחק באוטובוס האפור והמתנדנד נראה אינסופי כאשר
נסענו לשם, בפעמים הספורות שזה קרה במשך ילדותי;
שם הכרתי את ילדי דודי: רינה, עידית הבהירים ואלי הג'ינג' הפעוט.
דודה חנה גרה בקיבוץ יגור ובביתה נישאו אחיה יונה ושרה, זמן לא רב לאחר
שהגיעו-לאחר גמר מלחמת השחרור, מאירופה; ובביתה של דודתי זו  באחד הלילות
שהתארחנו אצלה-אמי ואני, חטף דודי, אברהמ'ל גיפמן את התקף הלב הראשון שלו
וכמעט הלך לעולמו-העירונו באמצע הלילה במיטה הנשלפת בחדר האחד של המשפחה, כי
היה צורך להביאו דחוף לבית החולים)
גם לכאן, לקיבוץ יגור, היינו מגיעים לעתים רחוקות. אבל, היתה דודה, ודוד,
וילדים, ולשם גם הגענו, המשפחה,  שנים מאוחר יותר בעקבות דודתי, לאחר עזיבת
אילת השחר.
ביגור גם גדל ונקבר בן דודי, יפה התואר , הטייס, בנצי גיפמן שנהרג במלחמת ששת
הימים הארורה.
היה גם הדוד בירל, אחי אמא, שעינו האחת חסרה, שהגיע מאוחר יותר-בשנות החמישים,
(לאחר עשרים שנה בארגנטינה, בעקבות אחותו צ'רנה, לשם עבר בנעוריו, )והוא שמח
וטוב לב, תופס את אמי במתניה, מפזם טנגו וסוחף את אמי, שלא ידעה כמעט לרקוד,
במחול טנגו שהביא מארגנטינה;
הוא נישא מאוחר יותר-בשנות החמישים שלו והארבעים שלה, לטינה-רווקה קטנת קומה
מרומניה-נצר לשבט שלם של אחיות; הם כבר לא הספיקו להביא ילדים וגרו בסמוך
ליוסף, אחיו לאחר שזה עזב את הקיבוץ, על צלע ההר בטבריה, בשכונה חדשה שהוקמה
שם; אמא דחפה את בירל לקנות את הדירה הזו-היה זמן טוב לכך-המדינה הציעה בתנאים
נוחים מאד-11.000 לירות לבית, ואפילו ביירל-דב, שעבד במשהו בקופ'ח - בסכום
שאפילו הוא יכול היה להשיג, העיקר שיהיה לו ולאשתו הצחקנית והעגולה בית
משלהם.
היתה גם משפחת אהרוני. במיוחד ליפא הגדול ממני במספר שנים והוריו, שזכרתי
מביקור או שניים, בביתם בתל-אביב המעטירה: בית בסמטה שקטה, ארונות עץ גדולים,
מטבח... למיטב זכרוני שיחקנו שנינו במחבואים באותו ביקור; התחבאתי
בארון...ליפא הוא בן דוד של אמא, שומר מצוות, שהשתקע בקיבוץ דתי והקים משפחה
כן היתה גם חנצ'ה, בת הדודה שלעתים ביקרנוה בתל אביב, והיא יפהפיה שחרחורת
שביקרה עוד לפני נישואיה, כנערה, את אמי בקיבוץ. קיבוץ היה אז שם דבר. ולדעתי
-ולפי תמונה שהשתמרה, גם הצטרפה לאמי לעבודה בבית האריזה-והנהי בתמונה שרוב
שמות משתתפיה זוהו על ידי בני אילת השחר הבוגרים, לאחר שנים,ואילו היא- תחת
השם: לא מזוהה והנה היא שם, עומדת בחזית, שחורת שיער,יפה-אמי מעט מאחוריה,
באמצע, שניה מימין, שחורת שיער גם היא:
     
היתה גם בלומקה התל-אביבית גם היא, קטנת קומה וחביבה, ושלושה בני-דודים יואל,
יהודה ושלישי ששכחתי את שמו,-לאחר שנים יפול בנו של האחד מהם במלחמות ישראל.
בני דודים אלה כמעט שלא פגשנו, רק לאחר שעברנו לקיבוץ יגור היו מבקרים את אמי
והיא אותם, וזאת לאחר שאני כבר יצאתי מהבית.
כמובן שהיה יונה ושרה-עליהם סיפרתי לא פעם והייתי בת-בית בביתם שנים רבות,
בבגרותם, כמעט בת.
היתה גם האחות צ'רנה שהיגרה בצעירותה,  נשואה ולה שני ילדים, מאירופה
לארגנטינה, ו5 ילדיה בהם רק בת אחת-גדלו ועשו חייל, גם הגיעו למשרות רמות שם.
לאחר שנים פגשנום בביקוריהם הספורים בישראל, לבד מבת הדודה היחידה, שביקרה כאן
מספר פעמים, יפהפיה תכולת עיניים ועור בצבע זית,  שהיתה לפסיכיאטרית מוערכת
בארגנטינה ואילו בנה-כמו גם בת של אחד מאחיה, קבעו לאחר שנים את מגוריהם
בישראל.
אמא ואבא השאירו הורים באירופה. אמא-את אמה, שהיתה שנים אלמנתו של רב ושוחט,
ושבנה אליהו-הגדול בבנים-קיבל לאחר מות אביו בטיפוס את משרתו. (כל המשפחה חלתה
בטיפוס אך האב היה היחיד שנפטר ), היא שליוותה את אמי ואחר כך את חנה, במסעם
לארץ הרחוקה ההיא, פלשתינה, אותם לא תראה עוד לנצח.  אמא כתבה על כך בחוברת
'חיים של טעם', שהוציאה, בתארה את אמה-דמות גבוהה עטופה במעיל אפור, מלווה
אותה עצובה, אשה בודדה ומבוגרת, כשאמא בדרכה לפלשתינה. ככה היא זכרה אותה כל
החיים: דמות אפורה,  במעיל אפור, שמלווה אותה במבטה, מנפנפת בידה כשהאניה
מפליגה, הולכת ומתרחקת. הידעו-קרוב לוודאי שכן-שלא ייפגשו עוד לעולם? אמא גם
זכרה שלאחר מות אביה, היו בניה ובנותיה מקבלים כמובן מאליו את הטיפול וההשקעה
של האם-איך לא עזרנו לה, אמרה, זה היה כל כך מובן לנו מאליו, שהיא עבדה, בשלה,
עשתה מלאכות הבית בן 7 האחים והאחיות-ורק חנה היתה עוזרת לה...
יוסף יימלט מאימת הנאצים ויגיע לאחר מכן לקיבוץ, והיא, האם,  ואליהו בנה
ומשפחתו יוצאו להורג על ידי הנאצים. יונה יגלה לסיביר, יהיה פרטיזן, פעיל
בבריחה ויגיע גם הוא לישראל שהוקמה זה לא כבר.
בזכרון ילדות רחוק: אמא מזילה דמעות על מכתב, בקראה, לאור המנורה והדמעות
ממיסות את הכתב:
אמא שלה-סבתי, דודים ובני דודים רחוקים יותר במדרג המשפחתי, שהיו חלק מילדותה,
-כל מי שנשאר שם, קבוצת אנשים שלמה נספתה. דמעות טפטפו מעיניה על מכתבים,
כשאלה הגיעו עדיין, בסביבות שנת 1940-43, מאמה.
בעת זקנתה, כאשר עשתה סדר בתמונות ומכתבים, השמידה אמי מכתבים אלה ואחרים
ותמונות שחשבה שלא יעניינו אותנו, הצעירים-ואולי כך היה באמת באותן שנים, כך
שלא הגעתי אליהם מעולם, ואיתם גם אל זכר סבתי ואולי אחרים, חברים מנעוריה
מאילת השחר-מוטוס, ברוינשפיגל ואולי גם אחרים. -חלקם כתובים ביידיש, ואני
זוכרת אותה לעתים מעלעלת בתמונות, במכתבים, שבתיק הכהה ההוא.
היו מעט קרובי-משפחה גם לאבא, שהיו מגיעים לעתים רחוקות לאיילת. וגם אותם
נסענו לבקר לעתים רחוקות עוד יותר. עזריאל , בן-דוד שלישי של אבא, שאיבד יד
במלחמת העולם, כשלחם בבריגדה-  מעולם לא סיפר לנו על התקופה ההיא-אולי להורי;
עיניו היו חומות,שערו דליל, עגלגל, היה מתלוצץ וכורך את זרועו סביב אמי,
'מתחיל' איתה בנוכחות אבי, כביכול בליצנות. אמא היתה שחרחורת וסוערת ואני
בטוחה שהוא התפעל ממנה. מעין חיזור שאולי, אם היה נענה בחיוב היה הולך
הלאה...אמא היתה צוחקת ומשתמטת מחיבוקו. היתה כבר נשואה לאבי וכך 'הסתפחה'
למשפחה זו.
עזריאל עבד ב'דבר', ופעם אחת הביא לי אוצר של ממש: כרך של גליונות כרוכים של
שנה שלמה של 'דבר לילדים'-אוצר בלום של שירים, סיפורים, חידות, אורי מורי או
כיו'ב, סיפורים מצוירים ומחורזים בכל חוברת. תשבצים, שירים ציורים וסיפורים
שהילדים בכל רחבי הארץ שלחו לעיתון והתפרסמו שם-פעם גם שיר שלי;...החומר הכתוב
הדל בקיבוץ התעשר עבורי בבת אחת, ושנים הייתי מעלעלת וקוראת ומוצאת שם אוצרות
חבויים.
הוא הביא לי גם-הייתי בת 8- את הספר שנחום גוטמן, כתב וצייר, ובו המון רישומים
וציורי-צבע, על לובנגולו מלך זולו האפריקאי, חיות מוזרות וידידים מוזרים
שלו-ואף שזה כביכול ספר על מבוגרים-שבה בהחלט את לבי. לביתו של עזריאל
בשיך-מוניס באנו לעתים; על הגג היה מיכל למאגר מים וגם כמה תרנגולות הסתובבו
שם ולול רשת, ואני עוד זוכרת אף היום את אביו קטן הקומה ואמו, ריח דגים
מתבשלים בקדרה, האם  כהת העור וקטנת הקומה יושבת ומורטת את נוצות התרנגולת
השחוטה בשבתה בחוץ על המדרגות של הבית, אחותו ציונה הצעירה שלבשה תמיד שמלות
מתרחבות מהמותן (בקיבוץ איש לא לבש כאלה, היא היתה צעירה תל-אביבית , לא הכרתי
זן זה מקודם.) ושושנה האחות הקטנה יותר.
בית זה שכן אז בשולי העיר הנבנית תל-אביב, מטעי הדרים הגיעו עד קרוב לביתם,
שהיה די מבודד, לפני שהבניה המואצת בלעה אותם.
אמנם הקשר עם השלוחה הזו-היחידה, של משפחת אבי היה די דליל, אבל נשמר לאורך
השנים, ואף כאשר נישאתי ועברתי למפלסים ונולדו לי ילדי, היו מגיעים לבקר,
לעתים רחוקות.
אמא סיפרה לי, כשהייתי כבר בוגרת, שלאבא היה אח שנפטר בגיל צעיר, שחי בשדות
ים ואפילו יש חדר הנצחה על שמו. שמו היה משה גלשטין, היתה לו מחלת לב, אבל
בימים ההם, בחור צעיר וחולה-פלשתינה לא היתה המקום עבורו.
אבא מעולם לא הזכיר את אחיו זה. האם היה לו רגש אשמה על כך שלא שמר על אחיו
היחיד, הצעיר ממנו, בארץ החמה, היבשה והקשה הזו? הנושא לא עלה מעולם בילדותי.
רק כשבגרתי, והיינו לעתים מעלעלים בתמונות מהתיק החום-תיק קרטון כהה מבחוץ,
שהיו בו מחיצות בד, והתמונות היו נשפכות ממנו על הספה כשחיפשנו אחת מהן-חלקן
מעולם לא סודרו באלבום,(- תמונותינו שלנו, הילדים, זכו להיות מסודרות כיאות
באלבומים- ) ובהן תמונות של אמא ואבא, של חברים, מכתבים, התמונה היחידה של
פנים גבריות צעירות שלא הכרתי, תמונת פספורט, ושעליה לא היו סיפורי ילדות
עוררה פעם אחת את סקרנותי ושאלתי עליה את אמא. אבא כבר לא היה בין החיים באותה
עת.
אמא לקחה את התמונה הקטנה בידיה ואמרה: זה האח של אבא, משה.
מה, היה לי דוד גם מצד אבא?
כן, אמרה אמא, אלא שהוא נפטר צעיר מאד. הוא היה גר ועבד בשדות ים, ולא היה איש
שידע שיש לו בעיית לב וישמור עליו.
הסיפור הזה עורר את סקרנותי אלא שלאמא לא היה הרבה לספר-או שמא לא טרחתי לברר
יותר פרטים. בכל אופן שמחתי שיש חדר זכרון בשדות ים-הקבוץ של חנה סנש-לזכרו.
זה היה לפני ימים רבים. הייתי נזכרת בו לעתים, ושואלת את עצמי: האם, אם היה זה
היום, ניתן היה לנתחו ולהצילו? מה קרה לו שם-והרי אין איש שזוכר אותו היום. מה
הספיק לעשות בחייו הקצרים, האם היו ביקורים של אבי אצלו וההיפך? מה עשה ובמה
עבד, שמותו בא לו כה צעיר. האם ידע אישה? קרוב לודאי שלא.. במה עסק כשמותו בא
פתע-האם הרים אבנים גדולות בשדה? האם הספיק לרכוש חברים וחברות? ובכלל-האם נסע
בעקבות אחיו הבוגר לאחר שזה עלה ארצה, כאשר גדל קצת-האם היה בתנועת-נוער
בעירו? ההיה אהוב על האנשים שהכירוהו, או ביישן ונחבא אל הכלים?
וסבי שלא הכרתי מעולם -הדאגה לבניו שניכרת בכמה שורות שפוענחו במכתבו, ששרד.
מה קורה לבנים הרחוקים שלי, בארץ הקשה הזו, אליה נסעתם מלאי תקווה-כל אחד
בתורו? האם ידע על מות בנו, האם התאבל על בנו שנסע לארץ קשה וזרה ומת בחטף-עוד
קרבן לא נודע של בניית ארץ חדשה, שעליה לא יזכה לשמוע, ישראל...לפני שנרצח
בעצמו על ידי הנאצים? או שמא נודע לו על מות בנו זה עוד לפני שהובל אל מותו?
-אם אבי נפטרה שנים קודם, ורק כמה שורות במכתב  מהדודה, אחותו של האב
כנראה-נכתבו כתוספת למכתב בעברית שאפילו אני הצלחתי לקרוא, והיא מתארת ורניקס
שעשתה- שכנראה ידעה שאהבו, הבנים...בטח התגעגעו שם, בוורבה, לשני הבנים שנותרו
לאחר מות האם, ושנסעו רחוק רחוק, האב, והדודה שאולי היתה הדמות הנשית היחידה
שעזרה לטפל בהם. מה היו היחסים במשפחה ההיא, האב המורה-האם היו עוד
קרובי-משפחה שם, בעיר הולדתו? גם על הדודה נודע לי באקראי, רק מהתוספת במכתב
של האב. מעולם לא הוזכרה בביתנו...
-ובאיזה נסיבות עלה משה לארץ? מלבד מה שסיפרה עליו אמי, מעולם לא נתקלתי באיש
שהכיר אותו.
כמו צל, עננה קטנה שאולי היתה ואולי לא, כך נעלם מעל פני האדמה. אפילו לשבת
שבעה לזכרו לא היה מי שישב-אבא אולי התאבל בליבו, אבל בשנים ההן, לא היה אפילו
זמן לכך-ואבא הלך בטח לעבוד בפלחה כאשר שמע על כך, כמו כל יום, עם הטרקטור
והמחרשה, והשדות שמחכים לזריעה...נושא בליבו אשמה על אחיו הצעיר שהוא הופקד
כביכול על שלומו ולא קיים - האם נשא אבא רגשי אשמה כבדים על-כך שלא יכול היה
לשמור על אחיו, שאביו, סבי, הפקידו עליו כאשר נתן לו לעלות לכאן??...האח היחיד
שהיה לו, שחי רחוק ממנו, -שדות-ים היה אי-שם במרחקים, אז...שנעלם מעל פני
האדמה סמוך להגעתו לכאן...אולי לכן לא דיבר מעולם על האח הזה...
והאם קיים עדיין חדר ההנצחה ההוא? האם שואלים עצמם האנשים שמנהלים את ההנצחה
בקיבוץ ההוא: מיהו אותו משה גלשטין? אפילו האנשים שחיו איתו בנעוריו הקצרים,
אז, בשנים המועטות שהספיק לחיות, כבר הלכו לעולמם...
לפני שנים מספר נשלחו לי לפתע על ידי אחותי צילומי מכתב מסבי עליו לא שמעתי
מאבא דבר. היא ביקשה שאולי מישהו דובר יידיש יוכל לפענח את המכתב. מכתב בן
מספר עמודים. בראשו כתוב: לבני צבי ומשה היקרים...
מכמה מביני היידיש בקיבוץ לא היה איש שהצליח לפענח את היידיש הקשה לקריאה של
הסב. לבד מכמה שורות.
האמת היא שלא ידעתי או לא התעניינתי קודם על קיומו של מכתב זה, השריד
היחיד-מלבד אולי תמונה או שתיים, מהמשפחה של אבי באירופה

לא פעם אני חושבת על האח הזה, משה.
עלה במוחי הרעיון לחפש את שמו בגוגל. וזה מה שמצאתי-קבר עם שם. גם צילום קבר
זה הוכנס על ידי אגודה שנקראת 'נשמה'-כנראה חסד של אמת לאנשים שאיש אינו יודע
מי היו. אנשים טובים מטפחים כנראה קבר זה.
וזה מה שעשיתי. כתבתי.
לזכרו











loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נקר או פיל?








מחלקת חלוקת
מילים מיניות
להברות


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/19 16:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה