לפעמים אני מתכנסת בבועה באמצע פאבים הומים ורוחשים, כמו גחלת לוהטת באמצע
הקרשים. חושבת מה אני שונה בעצם מכל החבורות האלו, שיש משהו כבד בגרון של כל
אחד ואחת מהאנשים שבהן, המשהו הזה שתופס את המקום האחרון בגוף, הדבר שתקוע שם
כמו עצם מחודדת שלא נותנת לך להיות שלם ושמח. כמו כמה חבר'ה מבצפר שנהרג להם
חבר משותף בכיתה י', או אח שנפל במלחמה הארורה. וכולם מתלכדים סביב העצם,
מנסים לרכך את הקצוות, להקהות את השיניים, לסבר אותה באין סוף חיוכים ואווירה.
מתגופפים יותר צפוף, מחזיקים יותר חזק כדי שאף אחד לא יוכל להרפות אחיזה, כי
כולם יודעים שלבד הרבה יותר פשוט ללכת לאיבוד...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.