דקה אחת של מוזה.

הבקטה מעץ עוד רגע מתפרקת.
היא נמצאת בתוך יער עם כל כך הרבה עצים שאפילו לקרני השמש אין מקום לחדור.
השניים יורדים מהטרנטה המצו'קמקת, הם כבר לא יכולים.
הוא ראשון ניגש לדלת אך המנעול חורק
בהתחלה הוא רגוע ולאחר כמה דקות הוא כבר עצבני, רוצה כבר לגעת בה
''הדלת לא נפתחת!''
"תן לי'', היא אומרת.
בקלות היא מכניסה את המפתח עם ידיה העדינות לתוך המנעול, דוחפת אותו טיפה
קדימה ונעזרת בבטנה הרכה ו''קראק'' הדלת נפתחת, הוא תופס אותה נגד הקיר, הוא
מתחרפן מאהבה, היא עוד שניה מאבדת הכרה.

כמה אהבה!!! שיט. זה מטורף.

בחדר הסמוך יושבים כמה דוקטורים מנוסים ומקצועיים מעל מפה,
המפה של המוח והרגש שלי,
כולם עושים פרצוף של כאילו משהו נסתם שם בתוך הדרכים, בכל הדרכים, בכל
הכיוונים, נדמה כאילו הכל סגור.
''אין מקום להתפתחות'' הרופא הראשי מצהיר. אני מתעלפת שוב לעוד כמה שנים,
בתקווה כבר לצאת מהקליפות.
בחדר ממש סמוך, מישהי בדיוק סיימה להסתרק וסוגרת את המעגל בזה שהיא שלמה עם
עצמה מול המראה, מקליקה את הסיכה פעם אחרונה אחרי שכבר שעה היא מנסה לסדר את
שערה, והשחור מכסה.