אם יש משהו שאני יכולה להגיד לך בלב שלם, זה שאני אוהבת אותך.
באמת אוהבת אותך.
לא אהבה כזאת מהסרטים.
לא אהבה כזאת רומנטית.
לא אהבה כזאת שבסוף יהיו לנו ילדים.
וגם לא אהבה כזאת טראגית.
אבל גם לא אהבה פשוטה.
ולא אהבה שיש לי להרבה אנשים אחרים.

אני מסתכלת עלייך ומרגישה כמו שני אנשים שונים.
אני מחייכת, כל כך מודה על שאני מכירה אותך. אתה מדהים.
ואז אני בוכה קצת בפנים, על שאני מכירה אותך, ולפעמים כל כך קשה לי איתך.

ניסיתי כל כך הרבה פעמים להגיד לך דברים. ושתקתי.

אמרתי לך הרבה פעמים, שאני לא מאמינה לך. ואמרת שזו בעיה שלי.
(למרות שאני חושבת שזו בעיה של שנינו).

חשבתי הרבה על איך להגדיר את הדבר הזה שמונע ממני לדבר איתך.
אם זו ההתנהגות הצ'רמרית שלך, הפחדנות היתרה שלי, או בכלל משהו שאני בחיים לא
אבין.

אני מרגישה עכשיו משהו שאין לו שם. ואין לי איך לתאר אותו.
(כמו בפעולה עם עמוס, שלא הצלחתי להגדיר דבר כזה, לא משנה)

אני פשוט מרגישה משותקת.
בדיוק כמו שאפשר לראות, או לא לראות, אני לא מצליחה לפתוח את הפה.

אני קצת מפחדת שאם תראה את זה, תגיד שזו בעיה שלי שאני לא באה לדבר איתך.

אני בחיים לא אשכח את היום שבאת איתי לבית קברות, ושאלת אותי למה ביקשתי דווקא
ממך.
ולא הצלחת להבין למה.

אני כותבת בנקודות כאלה. כי ככה אני כותבת כשאני הכי הכי כנה.
וכרגע, אני מפחדת ממך.


באמת
באמת באמת באמת.
אני אוהבת אותך.
אהבה כזאת, כמו של חברים.