את אומרת שאת חזקה...
השאלה היא - יותר ממה?
והניסיון הזה, שכל יום שעובר, שאחריו יבוא אחר, הוא קשה.
לקום בבוקר ולבקש משאלה, אולי הפעם ה' ישמע.
לשמור על החיוך ולהכניס את הבטן.
אולי רק ככה הכל יהיה בסדר.
אז המורה כבר רשמה הערה ועוד נכשל אחד בתעודה.
ריב אחד של ההורים, ממך מאוכזבים.
אז את בורחת לחדר שלך ובוכה קצת.
מסתכלת במראה, את יותר יפה כשאת עצובה.
מנגבת את הפנים כדי שלא יראו שכאב.
הטלפון נשאר שקט, בלי צלצול מאף אחד.
מחכה שיגלו שאת לא יכולה לבד.
שמישהו יפקח עיניים ויבוא לחבק.
אבל את מזכירה לעצמך שיש לך אותך.
כי, אם אין אני לי... מי לי... לא ככה?
אז כבר לילה ואז שוב בחדר, באותו המצב.
ושומעת שירים שאם הלב שלך היה מדבר, הם היו ככה נשמעים.
רואה טלוויזיה, מחליפה ערוצים, מחפשת חיים אחרים.
והצרחות מלמטה לא כל כך עוזרות אבל אחרי כמה זמן נגמרות.
סבתא חולה והאחים בצבא.
ורק אני צריכה להביא דוגמה טובה.
את תמיד מחכה.
אולי לאושר אולי לאהבה.
אולי למישהו שיביא תשובה.
לנקות את מה שאכלת ולמיטה.
עוד שני שירים נוספו למגירה.
ואף אחד מהם לא על תקווה.
ברקע שירים והמילים גורמות לך לבכות,
הראש על הכרית, ומחר בבוקר?
אף אחד לא ידע שבכית.
תתעוררי אולי ליום חדש, אבל הכאב ישן.
את רק מחכה שיעבור הזמן...
עוצמת עיניים וחולמת שאת רחוקה מכאן...
והתקווה האחרונה?
להתעורר למציאות חדשה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.