ביום הראשון אלוהים הדליק את האור, אבל לא כי היה חושך.

היה לו פשוט נמאס לגשש.

עד אותו רגע כל דבר נתקל בכל דבר אחר. הזמן היה דורך על המקום,
המים היו נשפכים בלי לדעת לאן, ואפילו השקט היה עושה רעש כי לא
היה לו איפה לנחות.

כשנדלק האור, הדבר הראשון שהוא האיר היה אבק. אלוהים קצת
התאכזב. אם כבר לברוא עולם, לפחות שהאור הראשון ייפול על משהו
מרשים יותר. אבל אבק הוא תמיד הראשון להגיע.

ביום השני הוא הפריד בין המים שלמעלה למים שלמטה. הם רבו כל
הזמן. כל אחד מהם היה בטוח שהוא הים האמיתי. אלוהים הכניס
ביניהם שמיים, כמו קיר גבס בין שני שכנים שלא מפסיקים לצעוק.

ביום השלישי הוא הוציא את היבשה. היא יצאה קצת ביישנית. המים
ניסו למשוך אותה בחזרה, אבל היא כבר הספיקה להצמיח דשא כדי
שיהיה לה במה להיאחז.

ביום הרביעי הוא תלה את השמש ואת הירח.

לא כי היה צריך.

פשוט הוא הבין שאנשים עתידיים ישאלו כל הזמן מה השעה.

ביום החמישי הוא ברא את הדגים ואת הציפורים. הדגים התלוננו שהם
לא יכולים לעוף, והציפורים התלוננו שהן לא יכולות לנשום מתחת
למים. אלוהים כמעט החליף ביניהם, אבל כבר היה עייף מלעשות
תיקונים.

ביום השישי הגיע האדם.

האדם פתח עיניים, הסתכל מסביב ושאל:
"יש ויי-פיי?"

אלוהים הסתכל עליו.

"עוד לא המצאתי חשמל."

האדם משך בכתפיים.

"אז מה עושים פה?"

אלוהים הצביע על ההרים, על הנהרות, על העצים, על כל בעלי
החיים, על השקיעות שעוד לא קרו אבל כבר חיכו בתור.

"כל זה."

האדם הסתכל שוב.

"זה בא עם הוראות?"

אלוהים רצה להגיד שלא. שהרעיון הוא פשוט לחיות. לגלות לבד.
לטעות. להתאהב. לקלקל. לתקן. לשכוח להגיד תודה ואז להיזכר. אבל
הוא כבר הכיר את המבט הזה. המבט של מי שמעדיף מדריך למשתמש על
פני הרפתקה.

אז הוא שתק.

לפעמים שתיקה היא ההוראה הכי טובה שאפשר לתת.

ביום השביעי אלוהים נח.

לא בגלל שהיה מותש.

אלא כי הבין שאם ימשיך להתערב, העולם לעולם לא יתחיל באמת.

ומאז, בכל פעם שמישהו בטוח שהכול חייב להיות מושלם, אלוהים
מחייך לעצמו.

כי הוא עדיין זוכר שהדבר הראשון שהאור האיר היה אבק.


[בקשתי  מ־A.I.   לכתוב את בראשית  פרק א   בסגנון של אתגר
קרת.]