קמתי הבוקר, היה עדיין חושך,
אני לא יודעת בדיוק למה, אבל היה לי רצון עז שיקחו אותי משם,
פתאום קפצה לי סצנה שלמה -
אני במכונית חצי מקולקלת במקום מאוד לא מוכר לעיני, חצי הרוסה, על כל המושב
האחורי, פותחת עיניים ורואה אותו
בלי לשאול שאלות, אני קופצת למושב הקידמי, מסתכלת עליו לכמה שניות, בוחנת את
הפרצוף שלו, הוא מסובב את מבטו, ואני ממש יכולה להרגיש שהוא לא מחבב אותי.
הפנתי את המבט על החלון, הנוף היה בצבע כחול וגשום, בדיוק נזלה לה טיפה על
החלון, ''זה טוב מאוד'' אמרתי בקול רם, ''גם אתה לא ממש מוצא חן בעיני'', הוא
היה בדיוק מה שהתאים לי
.
המצלמה הייתה מונחת לי על הרגליים וכשבאתי לקחת אותה יותר קרוב אלי, פתאום ידי
היו חנוקות לאזיקים!!!
''למה אתה לוכד אותי כך? אני לא אברח אל תדאג, אין לי משהו שיותר רציתי מהמצב
הזה עכשיו,
להיות עם מישהו זר שאין לי צורך לאהוב, להיות פה עם מצלמה במקום לא מוכר, "באת
בדיוק בזמן כי כבר נעשתי אלימה, כבר כמה חודשים לא צילמתי כמו שהייתי מצלמת
פעם"

הוא הדליק סיגריה וזרק לי את המפתח, עשיתי כמה קולות עצבניים, עיקמתי את היד
''אחחחח, לעזאזל, אתה לא יכול לעזור לי???''
ולבסוף אחרי מאמצים לא קלים, לא הסתכלתי אפילו על מה שאני עושה, פשוט בהיתי
ובהיתי בנוף הגשום, בענן העצום שבלע את האדמה, לבסוף, שמעתי "קלאקצ'ח''
והאזיקים נפתחו.
עוד לפני כמה דקות, המכונית טבעה בנופים עצומים, לא שמתי לב פתאום שנעצרנו ליד
חנות מוזרה באמצע חור, ''כנראה הייתי מאוד מרוכזת באזיקים האלה'', אמרתי בקול
רם, אבל הוא לא התייחס, הוא רק אמר,
''אנחנו יוצאים, תביאי את המצלמה''