רגע לפני


5.6.2007



אחרי תהומות שכבר איבדו את התוכן וכאבים שכבר הפכו נדושים, מוכרים, רגילים,
אני מפרה שתיקות, מגלה חוזק בכך שאני לא מסתירה יותר את החולשות,
נבהלת פחות מצלצולים, רק צעקות אמבולנס מקפיצות את הנשמה,
ואז אני מסתכלת על סבא, ולוחשת תודה.
שירים של חיים שהעירו בי טריגרים, נוגעים בזכרונות והמוזיקה כמו תמיד מרגשת,
אבל התחלתי ללכת והמקום הזה, הנמוך, כבר לא קורא לי.
ואם הוא מנסה, אני פשוט מקשיבה למה שחשוב באמת. החיים שלי משתנים.
החוץ משקף את הפנים, חושך מתבטל מהעיניים שלי, ואני יותר יפה ככה.
להשלים ולקבל, את הרע והטוב- ממה שהיה אני מרפה,
את מה שיהיה אני בוחרת.
סדרי עולם מתפרקים, הרוחות שרות מרחוק שזה קרוב, קרוב מאד-
השמיים יתחלפו, משהו נוצר בפנים
עוד מעט, עוד קצת
יגיע מה שאני כל כך מחכה לו.

חופש.