סיפור

קורא :אילן שכטמן

מי מאיתנו לא נפל בפח הזה?
אתה עומד בתור בדוכן פאלאפל משנן שוב ושוב את המילים האלו
ומשכנע את עצמך: "הפעם זה לא קורא לי, מספיק עם זה!"
ואז מגיע תורך, אתה עומד נרגש, דרוך, איתן וערני.
המוכר הזה שכולו נוטף "גבריות", ניצב מולך,
שואל בקול נחוש: "מה לשים? חומוס, צ'יפס, סלט? "
אתה מהנהן בראשך לאישור.
"חריף?" הוא שואל כשבעניו מבט בוחן ובידו כפית עמוסה בסחוג
טרי...
השכל הישר אומר לך: "אל תכניע!, חריף?! השתעגת?!"
הרי איש לא יצליח לשכנע אותך שלמשהו זה באמת טעים...
אבל אז, כמו תמיד, חוזר הרגש הזה המוכר והמציק,
זה שהבטחת לעצמך שהפעם לא תיכנע לו.
הרגש הזה, ומול מוכר הפאלאפל המיוזע בגופיית המעברה הלבנה,
פשוט לא נתנים מנוחה.
משום מה אתה גם תמיד נלחץ בקטע הזה, מרגיש במבחן של גבריות
" חריף?"' אתה שואל בקול מהוסס, בכדי לנסות להרוויח כמה שניות
של חסד, ומי יודע, אולי גוש השיער הריחני הזה שמולך יחזור
בו...
אבל טעות גדולה בידך!
כל שאתה שומע הן המילים: "קדימה מותק, אין לי זמן, יש אנשים
בתור"
"שיהיה חריף...",  אתה שוב נכנע ורואה את הכפית העמוסה בעיסה
הירוקה, מתרסקת לתוך הפיתה שלך, כמו מטוס תובלה של צבא אירן
בתאונת אימונים במדבר...
אתה אוסף את "חבילת הקושי" המטפטפת הזו ואיתה את הכבוד האבוד
מאוכזב מאוד, אתה ניגש להתמודדות הכה מוכרת
פעם נוספת...

בין הרגש לשכל

להמשיך או לנוח בצד לדקה
והאם להמתין או לדקור בסיכה
אם לסגור או לפתוח ולזכור או לברוח
להישאר או אולי לעזוב בתריקה

לחבק או בלחי לתת נשיקה
והאם לצחצח לפני השינה...
אם לשקוט או לצורח אם אפשר עוד לבטוח
אם לצאת אל הגש ללא מטריה..


בין הרגש לשכל
בין דמעה לדמיון
בין החוף והשפל
ישנו פתיון
לחפש את עינייך מבטייך לרדוף
ולשרוף בפצעים ואחר כך
לנשוף...

לרוץ אל הים או לשבת בריף
והאם לבקש שיוסיפו חריף
אם נס או שחור ואם כמה סוכר?!
אם ללכת לישון או איתך לחכות עד מחר..

לנסות לתקן או לפנות לחברה
להרים לבדך או לקרוא לעזרה
אם מהר או בנוח אם לאט או בכוח
להתקשר או אולי לכתוב הודעה...

שירה ושייקר: אילן שכטמן  
סקסופון: מתן צ'פניצקי
פסנתר ושירה: אני

מתוך הופעה בקיבוץ עמיר