בטיול קצר בבתרונות בארי נתקלתי בשרידי הכלנית הזו שנראת כאילו נפגעה מרסיסים.
המראה העלה בי שוב מחשבות בסיגנון של:
"איך אפשר לחיות עם איום הפצצה (שמתממש) על בסיס יומי?"
"איך מדינה נותנת לאזרחיה לחיות באופן כזה שנים ושותקת?"
"איך אנחנו, רוב אזרחי המדינה שותקים?"

לא שזה מצב חדש במדינה, בשנות השמונים ישובי הצפון סבלו מאותו הגורל וזכו
באותו יחס.

שוחחתי עם שני נשים שעברו במקום שאמרו שהגיעו עד לבארי מהצפון הרחוק. כמה
מילים אחרי זה התברר שהצפון הרחוק הוא בעצם תל אביב ובאותה השניה הבנתי,
תל-אביב היא היא מדינת ישראל, היא הצפון, הדרום, המזרח והמערב מי שעומד מאחורי
ומצדדי הוא העומד. תל אביב היא מדינת ישראל האמיתית, רק בה חי לו העם היהודי
בשלום ולא מהווה מיעוט נרדף כמו בגולה (גליל, נגב) אך אל דאגה אותם יצורים
עילאיים יבואו גם לגולות הנידחות ביותר, עד בארי אפילו, כדי שנדע שהם איתנו.
הם יחזרו מלאי חוויות חזרה לארצם הזרה לי כל כך ויספרו על מה שראו עינהם בניכר
בידיעה שדברים שכאלה לא יכולים לקרות במדינתם המתוקנת.