בשעת בין ערביים שני עננים משינה טרופה ניעורו
ומשמשות העיניים אגלי טל ניערו
רעבו מאוד העבים,
תוך דקות בלעו חופן כוכבים.

ענן אחד לא שבע ולמנה אחרונה התאווה, התאונן  
המסכן שאחר מוס תר ולא מצא, הדבר גרם לו לחרון אף הצטנן
וקינח בירח; לא נעים לגלות -
עת נעשו מגושמים והתעבו העבים כינו אותם "עגלות גדולות".

שברי עננים פתחו את הברזים בשמיים והיו מרוכזים
בהורדת ממטרים פזורים, או-אז נתגלו הרזים.
החקלאים שמחו על פריחת היבול,
תדיר התפללו כי רצונם יתגשם - בעזרת השם השמיים הם הגבול.

חשו בכי טוב לאחר הורדת המים,
וחזרו לרצד על צג השמיים.
לא דמו עוד להר, פילים
לא הזכירו, הסירו מעליהם קרומי ערפילים.

בחלוף הלילות הקשיים עליהם שוב האפילו,
שבו לזלול גרמי שמיים, תפחו, לנפילים הפכו ופניהם נפלו.
השמיים התקדרו עבים התכדרו, תחת כיפת השמיים נותרו בגפם
העננים.
לא נהנו מחסדי שמיים ולא חשו הגשמה עצמית - היו מאוננים.

נוצרו משקעים בלבם, לא קמה בם רוח ולא דבק
בם אבק
כוכבים; לא ראו באופק את יום המחר,
כיסתה אותם עננה כבדה, נבלעו באפרורית השחר.