הקפצה לעזה - המבצע שלא יצא

שעת לילה מאוחרת ואני מתעורר במושב של אוטובוס. הכול חשוך. אני לא סגור איפה
אני וכמה זמן ישנתי, אבל אי אפשר לראות כלום בחוץ מהערפל ומזרקורים שמסנוורים
אותי באור כתום בוהק. בחוץ קר, אפשר להרגיש את זה. כמעט ניתן לראות את הקור
שמחכה שתצא אליו. האוטובוס מאט, ועוצר. "כיתה ג' להתעורר!", צועק קובי, המפקד.
לוקח לנו קצת זמן להתעשת וחלקנו לא ממש בעד לקום. מה שמצפה לנו בחוץ לא יכול
להיות טוב, אך אם זאת מסקרן לדעת לאן הגענו.
הדלת האחורית נפתחת ואנחנו יורדים ויוצאים החוצה. גם עכשיו כשאנחנו מחוץ
לאוטובוס לא רואים כלום. הכול נראה כאילו קיר שחור חוסם את הראות לכל
הכיוונים. הדבר היחיד שרואים הוא שלושה אוהלים. אין זמן לשאלות, שאר המחלקה
צריכה להגיע למקום אחר. מוציאים את הציוד מתא המטען ומסדרים אותו בנקודה
הנקייה ביותר שמוצאים. נשארנו אנחנו, האוטובוס נסע. כמה חיילים שנמצאים כאן
כבר זמן מה מקדמים את פנינו במבטים חשדניים. כמו תמיד מעניין אותך לדעת את
איזו יחידה אתה מחליף ולמה. לאחר כמה דקות של בירורים ושיחות מעורפלות שמציפות
את המוח בשאלות חדשות קורא לנו קובי להתאסף. "כיתה ג', אנחנו נמצאים כרגע
בצפון רצועת עזה. מצפון אשקלון, ממערב אלי סיני ודרום מערבית עזה." כולם
ערניים, ברור שכל מה שעשינו עד היום קטן בהשוואה למה שנעשה כאן. "מכאן אמור
לצאת המבצע לתוך עזה", מוסיף קובי. לא צריך להסביר לנו איזה מבצע. אף אחד לא
אמר מקום מדויק, שעה, סדר כוחות וצורה למה שיהיה, אבל רצות שמועות שמבצע "חומת
מגן 2" בפתח, ואנחנו משתתפים. ההתרגשות גדולה. כל אחד כבר מדמיין לעצמו איזה
כיף יהיה להסתובב ברחובות ובבתים של עזה ולחסל מחבלים. בכל אחד מאיתנו מסתתר
רמבו קטן שרוצה לצאת החוצה.
שבועיים לפני כן כבר נכנסנו לעזה במבצע "רוח סתיו". נכנסנו עם אכזריות וטנקים
פנימה עם מטרה לא ברורה וכשלים פיקודיים קשים שגרמו לנו להתקפל עם הזנב בין
הרגליים.  שתי אכזריות נתקעו בשטח והיה צריך לחלץ אותן תחת אש בשילוב טנקים
וטרקטורים (D9) צבאיים. יומיים של מבצע וצה"ל לא יכול היה להביך את עצמו יותר
ממה שכבר קרה שם. לא הפעם. הפעם המטרה תהיה ברורה - חיסול תשתיות הטרור ברצועת
עזה כולה, כניסה של חי"ר (אנחנו!) לכל בית ובית, הריגת מחבלים והוצאת אמצעי
לחימה, חשיפת מנהרות ומעבדות נפץ. לעקור את הטרור מהשורש. אחרי הכשרה כל כך
ארוכה סופסוף ננצל את היותנו חיילים קרביים בצה"ל!

סידרנו את הציוד באוהל שרצפתו בוץ. כל אחד בחר לו מיטה וסידר אותה. כשהגענו
ראיתי את האכזריות מסודרות בחוץ, מוכנות ליציאה בהינתן הפקודה. קשה להסביר את
הכוח הזה של מפלצות הפלדה האלה. פעם טנק רוסי שנלקח שלל במלחמות ישראל, היום
נגמ"ש משוריין בלתי חדיר. רעש המנוע של האכזריות כל כך חזק שגם כשהן במרחק
עשרות מטרים ממך לא תוכל להירדם בקלות.  "בוא נראה את הטנקים", אומר ומסתכל
עלי דין. "איזה טנקים בראש שלך?", אני שואל משום שלא רואים כלום בחוץ. דין
מצביע החוצה על הקיר השחור. אני מסתכל ולא רואה כלום. "על מה אתה מדבר, אין שם
כלום". "בוא ותראה בעצמך", הוא אומר ויוצא החוצה, אני בעקבותיו. אנו מתקדמים
לעבר הקיר השחור שנוצר עקב התאורה החזקה שמעלינו, הולכים בתוך "קוליסים",
הסימנים באדמה שמשאיר אחריו זחל של משוריין כבד. האדמה כל כך בוצית שהנעליים
שוקעות פנימה בחלקים מסוימים וצריך להיזהר. לאט לאט נגלה לנו טנק אחד, ועוד
טנק ועוד אחד ועוד כמה. אנחנו עושים טיול בין הטנקים, סורקים את גופי הפלדה
שלהם כאילו היו גוף של נערה יפה שעברה מולנו ברחוב, כמו ילדים קטנים הבוחנים
צעצוע חדש ומתעלמים מהסביבה. הגענו כבר לסוף שורת הטנקים, עדיין מתפעלים
מהגודל והעוצמה שלהם כאשר צעקה מקפיצה את שנינו. "מי זה?!" צועק לעברנו חייל
מאחורי הטנק האחרון. נתפסנו קצת לא מוכנים, אבל התאוששנו מהר. "זה אנחנו, מה
קורה?" השבנו לו. "הכל בסדר, מי אתם?" הוא שואל ובוחן אותנו במבטו. "אנחנו
מקורס מ"כים, הקפיצו אותנו לפה. מה אתה?". בצבא אין בהכרח "מי אתה" יש "מה
אתה". אתה יכול להיות לוחם או ג'ובניק או שריונר או פקידה. ה"מי אתה" מעניין
רק אחרי שיודעים את תפקידך. לא ניתן היה לראות את הבעת פניו בגלל החושך. "אני
שריון", הוא אומר. "חטיבה 180. הטנקים האלה שלנו ואנחנו שומרים עליהם בינתיים.
מחר אמורה להגיע שאר הפלוגה". שיחה קצרה חושפת שהם כאן כבר כמה ימים. מספר
מצומצם של חיילי שריון ששומרים על הטנקים והאכזריות שלנו שהגיעו היום. כמו
תמיד במפגש בין שני חילות מתבצעות ההשוואות הרגילות והשאלות המתעניינות "איך
זה להיות בשריון?", או לחילופין "איך זה להיות חי"רניק?". אז אחרי שיעור קצר
על טנקים החלטנו שהגיע הזמן לחזור למאהל החדש שלנו.
במשך הימים הבאים ככל שהמבצע יתעכב נבצע תצפיות לכיוון עזה, נטפל באכזריות,
ננסה להמשיך לעבור תכנים של הקורס שאחרת נפסיד ולא נדע. סה"כ הזמן עובר מהר.
אחרי חמישה ימים בערך של המתנה מגיעה הוראה חדשה. ממשלת ישראל רוצה לתת לאבו
מאזן הזדמנות לעשות דברים בעצמו, המבצע כרגע מבוטל סופית. סמיטריילרים מגיעים
ולוקחים את כל הטנקים. אנחנו בינתיים מפרקים את כל הציוד מתוך האכזריות
ומעמיסים אותו לרכבים. האכזריות עוזבות אחרונות. למורת רוחנו לא נכנס לעזה
במבצע המיוחל. מי שקיבל את הכבוד הוא דווקא גדוד שמשון שבד"כ נמצא בנצרים. כל
הפלוגה שלנו שהייתה בנצרים החליפה את הגדוד בשמירות כדי שיוכלו לבצע מבצע בסדר
גודל קטן יותר שבמהלכו נהרגים 19 מחבלים. אז כל הכבוד לשמשון. ומה איתנו?
התראה חדשה על כוונת מפגעים לחדור לישוב יהודי ברצועה מקפיצה את הפלוגה
לישובים השונים. בעוד ששאר הפלוגה עדיין בנצרים, אנחנו מגיעים שוב לבדנו, כיתה
אחת, לכפר דרום. אנחנו נשהה במוצב של פלחו"ד (פלוגת חוד) שקד של גבעתי.
תפקידנו לתגבר את עמדות השמירה שבמוצב ובישוב.    

  חיים משמירה לשמירה

כמה אירוני לשמור בעמדת שמירה מבודדת בקצהו של שטח חקלאי של הישוב ביחד עם
חייל דתי בן ישיבות שמאמין בחזון ארץ ישראל השלמה. מתוך תכונת אופי שלי אני
תמיד מציב את הדעה הנגדית לאדם שמולי לשם הוויכוח. 3 שעות שמירה עוברות לאט
ובוויכוחים ערים על הצורך שבהימצאות ישראלים ברצועה. עולות הטענות הרגילות
בעד, שזו ארץ ישראל ושזה שלנו ולא שלהם. "ומה יהיה אם נחזיר את השטח? כל
הפצצות יגיעו לאשקלון ולישובים אחרים" הועלתה הטענה הנצחית. "הממשלה הביאה
אותם לפה, איך הם רוצים לגרש אותם עכשיו?". עברו שעתיים וארבעים דקות של שיחה
די מקובעת. רק עוד 20 דקות למניאק ואפשר כבר להרגיש את המיטה החמה במוצב.
לפתע צרור של יריות מפלח את אוויר הלילה הקר. אני והביני"ש (קיצור ל"בן
ישיבות") מסתובבים מהר ומספיקים לראות מטח של נקודות אדומות טס במהירות באוויר
לכיוון המוצב. ואז נשמע עוד צרור ארוך של נשק קל שמכוון אל עמדות השמירה
המערביות שצופות לכיוון דיר אל בלאח. התגובה של כוחותינו לא מאחרת לבוא וכבר
נשמעים צרורות מהמאגים שבעמדות לכיוון מקורות הירי. קרב יריות מתפתח לו ואני
רחוק מדי מכדי להשתתף בו. אני מקלל את העמדה המטופשת הזאת, שואל את עצמי למה
דווקא אני פה ולא מישהו אחר. למה אני לא יכול להשיב באש ולמה לא יורים עלי?
מה, לא מגיע לי שירו עלי קצת? אפשר לשמוע את ה-D9 וטנק המרכבה סימן 3 מתניעים.
שתי מפלצות הפלדה האלה יפלסו את דרכן לכיוון המחבלים כדי להרוג אותם ולהפסיק
את הירי על העמדות. יש הרבה דיבורים בקשר. כוחות עולים מול כוחות, חלקם אלה
שמזהים את הנקודות מהן יוצא הירי וחלקם אלה שמקבלים את הזיהוי ומדווחים שהבינו
ושהם יוצאים עכשיו לכיוונם. כל המוצב קפץ, כולם מוכנים בעמדות שלהם בתעלות
הלחימה לכל נסיון חדירה שלא יבוא. ידוע שכאשר יורים על המוצב מצד אחד יש
ניסיון חדירה מהצד השני. נותבים עפים בחלל החשוך שמעל השטח הפתוח והמת בין
המוצב לבתים הקרובים של דיר אל בלאח. עכשיו יש ערבוב של קולות ירי שלא בטוח מי
יורה ועל מה. אני והביני"ש דרוכים בעמדה, מקשיבים לנעשה ברשת הקשר. כל אחד
במחשבות שלו, מנסה לתרגם את השמיעה לתמונה בראש. רק עוד 10 דקות ושנינו היינו
יכולים כבר להיות שם. 10 דקות לעזאזל. זה מה שהפריד ביני למחבלים האלה. המחשבה
שחברים טובים עכשיו משיבים באש ואתה לא, גורמת להרגשת פספוס נוראית. כאילו
שכולם הסתערו ואתה נשארת מאחור. 10 דקות שההרגשה של הסוף כבר בעורקים. הידיעה
שעוד מעט אתה מוחלף בין אם כדי לישון או לירות על מחבלים או כל דבר אחר היא
ידיעה משמחת, הרגשה טובה שזה סופסוף ניגמר.
אחרי שלוש שעות נוספות בעמדה כבר סגרנו 6 שעות ברצף. אי אפשר להתחלף כשיורים
על עמדות. כל הכוחות עסוקים בהשבה באש, מרדפים, אבטחה של הישוב. רק עכשיו
מודיעים בקשר "חזל"ש ירי". 3 שעות של ירי, מרדף ועצבים מסתיימות ללא נפגעים
שלנו וללא הוכחה לנפגעים שלהם. עוד כמה דקות יזכרו שצריך להחליף אותנו. כמה
נחמד. עוד יום שגרתי עבר על כפר דרום.

ארוחת ערב בגשם הסגול

נראה כאילו שלמחבלים יש את הלו"ז היומי של המוצב. אם אין להם, אז איך אפשר
להסביר שתמיד הורסים לנו את ארוחת הערב? תמיד מתיישבים ומתחילים לאכול ואיכשהו
תמיד בין הביס השני לשלישי כשהבטן עוד ריקה והתיאבון גדול אחת העמדות מזהה
יציאה. יציאה משמעה שיגור של פצצת מרגמה לעבר הישוב. בדיוק 350 מטר מהעמדה
המערבית, בין הבית שמכונה "בית האנטנות" לשיחים שמימינו מזהה העמדה הבזק אור
עמום. דומה למנורה שמתפוצצת או לפלאש חזק של מצלמה. שנייה בערך לאחר ההבזק
נשמע קול פיצוץ עמום גם כן. אין ספק שבקרוב ישמע פיצוץ אחר, פחות עמום והרבה
יותר חזק לידנו. בית האנטנות הוא בית מגורים דו קומתי של אחת המשפחות בדיר אל
בלאח. מפלס הגג שלו נראה כמו במרבית הבתים כאילו הוא עדיין בבנייה. החלונות
לכיוון המוצב סגורים ומסוגרים וקירותיו מלאים בחורים של כדורי מאג שפגעו בו
במהלך שנים של קרבות בין המחבלים לעמדות של המוצב. על הגג ישנו אוסף של אנטנות
לקליטה של שידורי טלוויזיה ורדיו ומכאן קיבל המבנה את שמו.  
"גשם סגול! גשם סגול!" מתקבלת ההודעה בחמ"ל שמיד מקפיץ את כולנו מהשולחנות,
כאשר במקביל אנחנו כבר שומעים את הפיצוץ המוכר של פצמ"ר שנפל לא רחוק מהמוצב.
עדיין לא ברור אם בתוך הישוב או לא. כולם מתפזרים, לובשים שכפ"צים, חובשים
קסדות ותופסים עמדות ירי בתעלות הלחימה. אני מזהה יציאה ומדווח על כך בקשר
"כאן ע' מערבית, קבל שזיהיתי יציאה מכיוון צפונית לבית האנטנות, עבור!". "רות,
קיבלתי צפונית לבית האנטנות!", מחזיר לי החמ"ל תשובה ומעביר את המידע לשאר
הכוחות. העמדה פותחת באש לכיוון היציאה, שוב מזכירים לנו שאולי זה ניסיון
חדירה ושצריך להיות דרוכים לכל דבר שזז בשטח. הטנק מתניע ויוצא לפטרל מסביב
למוצב בנוהל השגרתי לאירועים כאלה. לאחר כמה דקות של פצמ"רים שנופלים קרוב
למוצב ולישוב מתקבל החזל"ש (חזרה לשגרה) ואפשר להירגע ולחזור לארוחת הערב
שלנו. מן הסתם לחלקנו כבר אין תיאבון, ומי שעוד נשאר בו רצון לאכול יכול לסיים
את הארוחה שהספיקה כבר להתקרר. אחת הפצצות נפלה קרוב לעמדה הצפונית והחייל
שאייש אותה עף מההדף אחורה ונפל. למזלו חוץ ממכה יבשה ואיבוד תיאבון לא קרה לו
כלום.
השגרה הזאת שכל ערב ולילה יורים עליך מנשק קל או פצמ"רים יכולה להיות מלחיצה
מאוד לחיילים. בכל פעם שאני בשמירה אני לא יכול להזיז את העיניים מהשטח. רגע
אחד של חוסר ערנות וצלף עזתי יכול לטפל בי טוב. אני מנסה להישאר בצל שהעמדה
יוצרת, להיות כל הזמן מאחורי המאג. עדיף שכדור של קלצ' יפגע במאג ולא בשכפ"צ
שלי, כי זה די ידוע שהשכפ"צים האלה לא עוצרים קוטר 7.62 ממרחקים מסוימים. ממש
לא בא לי לבדוק את זה אגב. ככה חיים במוצב בכפר דרום - בין שינה לשינה, שמירה
לשמירה והקפצה להקפצה.

וכך עובר עלינו עוד שבוע וחצי של כיף בכפר דרום, ההקפצה מסתיימת וכולנו חוזרים
לביסל"ח. אני אישית חוזר עם מסקנה אחת לעצמי. כשהסתובבתי בכפר דרום וראיתי את
הבתים היפים, הדשא, הצמחייה, המכולת ובית הכנסת, גן הילדים והמדרשה הבנתי
שיופי יכול להטעות. כמו בג'ונגלים היפים בוויאטנם גם כאן לרגע הכול שקט וברגע
השני חיים יכולים להילקח במהירות כזאת שקשה לתפוס. מצד אחד אפשר להבין את מי
שחי שם, אבל מצד שני זה טירוף. אני לא שופט את האנשים שגרים שם. לדעתי צריך
הרבה אומץ ואמונה בשביל לחיות במקום כזה. אני מקווה שאחרי ההתנתקות לא תאבד
האידיאולוגיה החזקה של הציבור הזה והם יוכלו לתעל את כל המרץ והפעלתנות הזו
למקומות אחרים שבהם צריך אותם, ושכמו במה חדשה, הם יישארו כתומים לנצח :-).

והמסקנה? המסקנה היא שתמיד כיף לחזור הביתה. לא משנה לאן ייקח אותך הצבא
ולאיזה צרות תיכנס, בסופו של דבר הכול חוויות שמחזקות ומחשלות אותך, עושות
אותך אדם טוב יותר לקראת האזרחות שבקצה השירות.
ביום חמישי אחרי שחזרנו עשינו ט"פש (טיפול שבועי) לאכזריות שלנו. החלפנו
שמנים, גירזנו גלגלים, ניקינו מבפנים ומבחוץ, פירקנו זחלים והרכבנו מחדש.
סידרנו את כל ציוד הלחימה במחסנים וסגרנו רשמית את  ההקפצה הזאת.
ביום שישי בדרך הביתה כשהגעתי לירושלים קניתי אצל חבר שלי פרחים בשביל אמא.
היא כנראה לא ישנה כל כך טוב בשלושת השבועות האחרונים, אז צריך לפצות אותה על
הדאגה שאני גורם לה. כמה אירוני, אבל על הקיר שליד הבאסטה של הפרחים יש
גרפיטי: "גוש קטיף, הטירוף שלהם הדם של כולנו". אני מסתכל על הכתובת הזאת לרגע
וחושב. למה לי פוליטיקה עכשיו? אני חוזר הביתה, לפחות עד יום ראשון.