"ביולי 1944 נלקחנו ברכבות משא לאוושויץ. הנסיעה ברכבת נמשכה 3 ימים והמצב
היה נוראי- לא היה מזון ושאר צרכים בסיסים. אנשים הגיעו למצבים של שיברון ושל
אפיסת כוחות. זכור לי היטב מצבם הנוראי של תינוקות שבכדי למנוע את מותם נתנו
להם לשתות שתן של אימם.
כשהגענו לאוושויץ הופרדנו בתחילה מאבא ולאחר מכן מויינו אני, אחותי ואימי על
ידי מנגלה. הוא הפנה אותי ואת אחותי בת העשר שמאלה,ואת אימי ימינה. לאחר מספר
שניות הבחין מנגלה בטעות והחליף ביני לבין אימי (תוך כדי מכות). אני הלכתי
ימינה ואימי ואחותי הלכו שמאלה. זו הפעם האחרונה בחיי שראיתי את משפחתי...
עם הגעתי לאוושויץ גילחו את ראשי והופשטתי מבגדי. את הבגדים שלחו לחיטוי ואני
קיבלתי איזו חולצה סמרטוט ללבוש. מלבד זה לא לבשתי דבר. כמו כן סימנו לי על
היד מספר עם מחט וצבע, ומאותו יום הפכתי למספר."
את גיל ההתבגרות לקחו ממני בלי לשאול,בכוח.
המשכתי הלאה, הקמתי משפחה והתבססתי,
אך עדיין נשארתי חצויה,חצויה מבפנים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.