איש שלי / ג'וחית קסטינה
כבר עשרים שנה וארבעה חודשים, לא עברתי דירה. ככה זה.
הבית שלי לא נותן לי מנוח, אין שקט פה.
הקירות רוטטים כל פעם שאני רק חושב לעזוב מים גועשים לי בראש,אז אני
נשאר....
דירה אטומה,לחה ומיימית. ספה טלוויזיה וארון.
לפעמים, אני אוהב לרוץ מצד לצד, להתנגש בתקרה, להתגלל על הריצפה ולחבוט את
הראש בקיר,
פעם אחר פעם, הכי חזק שרק אפשר.
מחרב את הבית שלי, לשרוט את הדפנות, לנגוס בדלתות הכבדות,
נושך ויורד דם, נושך ויורד דם.
שנרגע הכל, אני לוקח פלסטרים מארון התרופות וחובש את הפצעים.
השיניים שלי חזקות וכמעט תמיד נראה לי שקירות האבן לא יצליחו לעמוד כנגד
הסערות שלי.
מותח את איבריי, בשיעמום, מרים ידיים ובועט, בהכל.
בשיגעון אני תולש את ווילונות הסאטן, אפילו את המראה ניפצתי לארבע חתיכות
קרות.
שיורד החושך, אני נרגע. השמש ששורפת את גלגלי עיניי, עוזבת.
כמו חייה פצועה אני שוכב בפינה, ומרחם על עצמי.
מלקק את החתכים על הידיים, ומרוצה.
הזיעה מתקררת ומתקשה על הגב הענק שלי.
לא ישן, לא אוכל, לא מעז להרדם.
המוח קודח והעיניים מרצדות.
אני רעב,אבל לא לבשר. אני עייף,אבל לא לשינה.
הולך מצד לצד, מגרד לי בעור, מגרד לי בראש, מגרד לי מאוחרי העיניים.
"אז גרד, יא חרא, גרד בלי רחמים",
אז אני שולף את היד מהתחת ומגרד...
בזמן האחרון שמתי לב שלרוק שלי יש טעם מוזר, סמיך יותר
אני מתחזק, ניזון המניוון שלי, מהשיגרה שלי...
פעם אחת שעשיתי את הדרך מהמקרר לשירותים, הבנתי שמשהו לא בסדר איתי.
חסר אונים ושקט עמדתי במקום.
אני אף פעם לא ילך, אני אף פעם לא יעזוב.
אני גר בראש שלך כבר עשרים שנה וארבעה חודשים, בחיים אל תגידי שאת מפחדת,
בודדה.
אני פה, אני איתך, ששש...
לכי לישון, ילדה, אני שומר עלייך, נסיכה שלי...
"תבלו..."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.