בני האדם מפחדים למות, מפחדים לחיות, ממחלות, מפיגועים, מתאונות ואחד מהשני
כשלצד כל זה מרחפת מעל ראשם סכין הזקנה שמאיימת עליהם יותר מכל.

כי בעולמנו המטורף הנע בקצב מהיר ללא הפסקה- אם אינך צעיר, יפה וכוחך עודינו
במותניך, אינך שווה יותר מידי וזאת למרות שבתרבות השפע (?) תוחלת החיים
הממוצעת רק עולה עם השנים ופלח האוכלוסיה המבוגרת רק גדל עם הזמן, בעוד גיל
הפנסיה נותר סטטי.

אנחנו מפחדים מהזקנה ומתכחשים לה- שמא תחליט לפסוח עלינו. אנחנו מזניחים את
האכלוסיה הקשישה שלנו וזורקים אותה לאשפתות עוניים ומחלותיהם.

אנחנו חוששים מהחיים כקשישים ואולי יותר מכל- להיראות כמוהם, חוששים שכל אותן
עשרות שנים בן שלטנו כדיקטטורים על גופינו, סירסנו, מתחנו, הרעבנו וניתחנו
אותו- הוא יקום כגולם על יוצרו ויבגוד בנו עם קמטים, שומנים עודפים, מחלות,
חולשה, אלצהיימר וחוסר אונים.

אנו נצפה באימה בגופינו ההופך ממכונה משומנת היטב לערימת בשר ועצמות חסרות
תוחלת וטעם...