ובתחילה לא היה הדבר נורא.
הלא מקבלת היא תשומת לבו של אלקנה, אף יותר מצרתה. והחיבוקים לא פסקו, בעונתה
ושלא בעונתה.
בתחילה לא שינה לה הדבר כלל.

אבל הכאב העמום הזה ברחמה כשראתה את פנינה מערסלת את בנה, שפתיו מונחות על
פטמתה, עיניה עצומות מרוכזות במלאכת הקודש. פטמותיה שלה עורגות למגע תובעני,
אוזניה משוועות לבכי שיכוון אליה בלבד. השכנות השואלות שוב, מדי חג בחגו, מתי
תברך את אישה בפרי בטן, חגות כעיטים סביב צרה מתרגשת, מרכלות עקרות בטינה
מצובעת חמלה.

ויותר מכל, המבט המבין, המקבל, האוהד, שעטה על פניו כשתפס אותה בקלקלתה, מלטפת
את דרום בטנה הצחיח.

פנתה לידעונית, קיבלה ייעוץ בנושאי פוזות, מיני מאכלים להגביר פוריותה, אוסף
פטנטים לעורר באלקנה את יצרו. קמעות זוחלים מאובקים לידי תערובות מסלידות
בריחן וצבען. שתקה ובלעה, השתנקה וקיבלה את הדין.

והדם, מדי חודש בחודשו, היה מפיל רוחה למשכב בקביעותו.

ודבר לא עזר, ועונתה בעיתה עומדת.
וכך שנה אחר שנה. והן מצטרפות זו על גבי רעותה מעיקות במשקלן.

התימה שהפכה מרת נפש? התימה שהחלה משוחחת עם עצמה באותו מקדש מול מבטו הבוחן
וגבותיו הקודרות של הכוהן? הלא ביאושה הייתה מוכנה להבטיח הכל, לנדור כל נדרי
ייסוריה, לקדש מוצא ירכיה לה'.

ובורכה. ונפשה בגיל נכרכה בנשמתו לבלתי הפרד. כל מגע ילדותי שלו קידשה, כל
חיוך פעוט כמנחת אל קיבלה.

האיש האכזר, אותו בחרה לכנות אישה, החל נוקש על דלתות מצפונה, ומזכיר הבטחות
שנדרה, בשכרון תשוקתה לניחוח החלב החמוץ העולה משפתי תינוק.

"עד שיגמל, רק עד שיגמל, אז אביאנו למקדש" הבטיחה בדמעות שליש, וליטפה את שערו
הארוך שמורה לא עלה עליו. "עדיין תינוק הוא, פעוט בן יומו". והייתה מלווה אותו
אל בין הכבשים, בהליכתו אחריהם עם מקלו, נער קטון נוהג בם, ואמו אחריו מערסלת,
רק עוד קצת, רק עוד קצת.

קיוותה ששנית תבורך, שתוכל לקבל שי אחר, תחת זהב לבבה הנקרע והולך ממנה, פעוט
שישכיח את הפרידה מבכורה המופלא. ואין.

עוד מעט ניסתה לדחות, להאריך שהייתו אצל סינורה, והנער נער. והנדר שנדרה על
פתחה רובץ, ועננתו מאיימת. ואישה מדי יום מתענן והולך, עד שפסק וחתך, ארז
התרמיל הזעיר וצרר גבינה ופת לחם לדרך, ועטף את הגו הצעיר במעיל קטון, למען
יחם.

עם שחר יצאו. צעד גדול מול שנים קטנים, ולא הפנו את פניהם שוב אליה לראות
דמעותיה. על ברכיה כרעה מול הדרך אליה יצאו וקיללה את ארץ סדום זו בה הופכות
אמהות לנציב מלח בעיני צאצאיהן, את האל הקנא המכשיר הפרדת בשר אם משפתי החלב
של בנה.

כל היום ישבה אל מול שארית חזיונם, וברכיה כשלו מעייפות, וזרועותיה, הכולאות
בתוכן זכרון היותו, רועדות מן המאמץ לשמר את התחושה.

ובערב קמה ושטפה את פניה מדמעות ואבק, משלימה עם הגזרה.

וכששילחה את דמותו מעליה, לשרת על ברכיו כל ימיו, לא ידעה אם תבורך שוב, והדם
על ירכיה צורב לה מועדים לעצב.

דם זולג על ירכי.
דף לוח שנתי
מהול דמעתי חודשית.