אצלינו בבית היתה בעיה... תמיד! 3 אחים + שני הורים ושלושה חדרי שינה... מישהו
מאיתנו תמיד היה חייב לישון יחד עם אח אחר... זו תמיד הייתי אני... אין לי
מושג למה!! אפילו האחים התחלפו ביניהם, אפילו האח הקטן היה לבד בחדר לתקופה
מסויימת!! רק אני תמיד עם עוד מישהו... והחלום שלי היה שיהיה לי חדר
משלי...!!
הבית שלנו בנוי בצורה מצחיקה.. יש לנו קומה אחת ועליית גג.. העליית גג היתה
אמורה להיות במקור קומה נוספת אבל כשהקיבוץ (כן כן אני קיבוצניקית...) היה
צריך לסיים את הבנייה הוא הפסיק אותה באמצע והשאיר אותנו עם חצי קומה... ככה
כל השכונה בנוייה...
בשלב מסויים התחיל טרנד בשכונה לבנות בעליית הגג חדר נוסף.. הוא אמנם נמוך
מאוד אבל גם זה משהו...
אבא שלי התחיל לבנות לי אותו בשנת 2001 אני חושבת... ולקח לו שנתיים... ובסופו
של דבר יצא לו את החדר הכי יפה מכל החדרים שהאנשים פה בשכונה בנו אצלם (וכן
הלכנו לראות חדרים של אחרים...!)
במשך כל הזמן שהוא בנה הייתי עוזרת לו פה ושם אבל היה נדמה לי שהרושם שהוא
קיבל היה שאני לא מעריכה במיוחד את העבודה הקשה שהוא עושה, לבדו..!
אז החלטתי לצייר לו ציור.. עבדתי עליו כמה שבועות בסתר, בלי שהוא יידע  ולבסוף
הוספתי ברכה..
החלטתי להוסיף את הברכה גם לפה!
היא קצת (הרבה מאוד) ארוכה, אז מי שאין לו כוח לקרוא אותה שלא יקרא ויגיב
ישר..
אבל אני חושבת שבגלל ששני הדברים באו ביחד, אי אפשר להסתכל רק על אחד מהם..
הברכה היא סתם ברכה אם לא רואים את הציור, והציור הוא סתם ציור אם לא קוראים
גם את הברכה...
הציור אמנם מבחינה ויזואלית לא הכי יפה שציירתי, אבל הוא כן זה שמחביא מאחוריו
הכי הרבה ממני, מהרגש שלי, מהקשר שלי עם אבא ובכלל הקשר שלי לאמנות ולקסם
שבציור...
אז זו הברכה, ואני ממליצה לכם בחום לקרוא אותה...!!


לאבא'לה היקר!!

מספרים על אישה חכמה שטיילה בהרים ומצאה אבן יקרה בין אבני הנחל.
למחרת פגשה מטייל שהיה רעב, האישה פתחה את הצרור שלה וחלקה איתו את המזון
שברשותה.
ראה האיש את האבן היקרה בצרורה של האישה, התפעל ממנה וביקש מהאישה שתתן לו
אותה.
האישה נתנה לו את האבן והאיש עזב, שמח על מזלו הטוב. הוא ידע שאם ימכור את
האבן היקרה כל חייו לא ידע מחסור.
כעבור ימים אחדים חזר האיש והחזיר לאישה את האבן שלה. "מה קרה?" שאלה האישה.
"חשבתי על זה", אמר האיש, "האבן שנתת לי יקרה ורבת ערך, אבל אני מחזיר לך אותה
בתקווה שתתני לי משהו אחר - רב ערך עוד יותר... האם תוכלי לתת לי את הדבר הזה
בקירבך שאיפשר לך לתת לי את האבן?"

לא כולנו חייבים לחלק יהלומים ואבנים טובות, גם חיוך או מילה טובה יכולים
לשנות ולהשפיע. נתינה אמיתית לעולם אינה נמדדת בכמות או במשקל - אלא ברוחב הלב
של הנותן.  היכולת לתת אינה גורעת מאתנו - ההפך, היא מוסיפה לנו.
 
               
אבא, התכונה הבולטת ביותר שלך, והמוערכת ביותר ע"י הסובבים אותך היא הנתינה
הרבה שיש לך להעניק. כמות הנתינה שיש בך, התחילה מהיום בו נולדת ותימשך  לנצח.
היא לעולם לא תיגמר!
מעטים האנשים שיש ביכולתם לתת כל כך הרבה ולהסתפק בכל כך מעט בתמורה.
הנתינה שלך נמדדת לא רק בכסף, אלא בהשקעה שאתה מקדיש לכל אחד ואחד מאיתנו. וכל
מה שמספק אותך בתמורה, הוא חיוך, אמירת תודה, וחיבוק. אתה לא צריך יותר מזה.
כמות ההערכה שיש לי אליך היא עצומה ואי אפשר להגדיר אותה במילים.
העובדה שאתה נותן כל כך הרבה, מהלב, הופכת את הנתינה שלך, גם אם היא הקטנה
ביותר לגדולה ביותר שאפשר לתת, ולחילופין- לקבל.
מהיום שבו מורן נולדה, ועד 4 שנים אחר כך, כשאני נולדתי ועוד 3 שנים אחרי זה,
כשדולב נולד, ועד היום- כל מה שאתה עושה זה לתת לנו. הכל נתת לנו, מהחומריות
ועד המופשטות. מהמופשטות, ועד החומריות!
אין ביכולתי להגדיר את הערכת התודה שלי אליך, על הזמן שהשקעת בי ובחיים
הנהדרים שנתת לי, יחד עם אמא!

כאות הערכה, כאות תודה, ציירתי לך ציור, על אירועים יומיומיים, שלטעמי הם הכי
טבעיים שיכולים להיות, אך הכי על-טבעיים שקיימים ביקום. אין ביכולתו של האדם
לשנות אותם, להשפיע עליהם ולכן הם נראים בלתי מושגים- וזה מה שהופך אותם
לעצומים כל כך, לשולטים על חיינו, בלעדיהם- לא היינו חיים. הם נותנים לנו את
התקווה, האהבה, הרצון לחיות. אם נחבר את שני האירועים הללו ביחד- דבר שאינו
ניתן לעשייה במציאות- נקבל את האירוע הבלתי נשכח, היפה והמיוחד ביותר עלי
אדמות.
בשבילך, אבא- אני יוצרת אירוע, שלאף אחד לא יצא לראות וגם לא ייצא לראות
בחיים! אבל רק בשבילך- אני הופכת סדרי עולם, כדי שאצלך, בלב תרגיש שאירוע
על-טבעי התרחש, במיוחד בשבילך!

תודה על הזמן שהשקעת, לא בחדר שלי- אלא בי! כל שניה שהשקעת בחדר שלי- השקעת
בי. בעקיפין-  השקעת בי במשך כמעט שנתיים, עם כל הלב, וכל האהבה, ההשקעה
והרצון שאפשר לתת.
תודה על השקעה מבוקר עד לילה בלי הפסקה למשך זמן כה רב, כשבבוקר עושים עבודה
מסויימת ובלילה עבודה אחרת. כשכל כולך מוקדש אליי.
ואני הרגשתי מיוחדת, מוערכת, נאהבת! הרגשתי שמקדישים בשבילי, שאתה מקדיש לי,
כל כך הרבה זמן מהחיים שלך- בשבילי! כדי לתת לי! כדי לעשות את הדבר שאתה יודע
הכי טוב- לתת!!!

הדבר היפה שנוצר בכל התהליך, הוא שהנתינה שלך גם היתה מהלב, אבל גם לוותה
בהנאה מתמדת. כל מה שעשית- נהנית ממנו, היו דברים שנהנית מהם יותר וכאלה
שנהנית מהם פחות- אך נהנית מהם! חווית התנסויות חדשות, חווית דברים שעשית רק
כשהיית צעיר, דברים שרק למדת והבאת אותם רק לעיתים רחוקות לידי מימוש בעבודה
שלך.
נתינה נותנת אושר, נתינה שבאה מהלב נותנת אושר, נתינה שבאה מהלב ומלווה בהנאה
נותנת את האושר הכי גדול!!! אושר פנימי, אושר שדוחף לעשות עוד, לתת עוד!

המשך לתת, המשך לתרום, המשך לעשות- לעשות את הדברים שאתה כל כך אוהב, הדברים
שמביאים לך את האושר הכי גדול!!

אדם בשם אלפונסו אורטיז אמר, בשנת 1939-
"יהיו אשר יהיו האתגרים והמכשלות שיציבו בפניך החיים,
זכור תמיד להביט אל ראש ההר, משום שבעשותך זאת
תביט אל הגדולה.
זכור זאת, ואל תיפול ברוחך  בגלל שום עניין, ולא משנה עד כמה חשוב הוא נראה.
ואל תיתן לשום דבר,
מלבד ראש ההר,
להסיח את דעתך.

השאיפות, אבא, והתקוות הם בין הדברים החשובים ביותר שצריכים להיות לאדם.
תממש את השאיפות שלך, תגשים אותן, ושאף פעם הרצון לממש אותן לא יגווע!

אני יודעת שאת החדר עצמו אני לא אוכל לקחת איתי למקום אחר, אך בכל בית שאני
אגור בו- יהיה לי חדר שיזכיר לי את החדר הזה, החדר המיוחד הזה- ששייך רק לנו-
למשפחה! ולך בעיקר- כי אתה בנית אותו! במו ידיך! אתה! לבד! ללא שום התערבות
חיצונית וזה מה שהופך אותו לבעל ערך כה רב!
פיזית, אני לא אוכל לקחת אותו לשום מקום- אך נפשית, פסיכולוגית, אקח אותו לכל
מקום שרק אפשר. ואם הייתי יכולה להשוויץ בו לפני כל העולם הייתי עושה זאת!

אבא'לה, אני אוהב אותך, תמיד, בכל דרך, ובכל צורה.
אני מודה לך על הכל, מעמקי נשמתי, ולמרות שהמילה הזאת לא מתארת את הרגשתי
והערכתי אליך ואת כל מה שעשית בשבילי, אני אומר אותה בכל זאת- תודה!!!
תודה!!!   תודה!!!




אוהבת מאוד
חופית!!!