מוזר, דווקא בתור טולקיניסטית מושבעת חשבתי שהסרט לא ישפיע עליי באופן כזה
שהוא הצליח להשפיע.
ואני לא מדברת על זה שכל המציאות התהפכה לי שוב ושוב ברגע שראיתי איך העולם
האידיאלי שלי, עולם שמבחינה מסוימת היה רק שלי כי הוא היה קיים רק אצלי בראש,
קם לתחייה לעיני כל ונראה כל כך אמיתי שפשוט נשברתי מבפנים (לא, אי אפשר
להדביק אותי בחזרה).
אפשר לפתח ויכוח על התאמת השחקנים לתפקידים כה עצומים, ואפשר לומר שכל אחד מהם
נכנס לנעליים גדולות מידי גם אם מתייחסים לעובדה שרוב השחקנים שנבחרו לסרט הם
שחקנים ענקים אחד אחד...
אבל היה לי רושם, לגבי חלקם לפחות, שהם פשוט התעלו על עצמם ואפילו על הדמויות
(לא להרביץ לי).
תפסתי את עצמי מתאהבת מחדש בכל אלה שהתאהבתי בהם בספר ואלה שלא ממש אהבתי,
התאהבתי בהם גם כן.
אבל פרודו...
(ושלא תעזו ללכלך לי עכשיו על אליג'ה)
לפני התגובות ששמעתי בקולנוע (ולא פעם אחת) על הקטע שבו פרודו עומד לזרוק את
הטבעת לאש, אני בטוחה שזה מה שחשבו 85% מכם (אני מכלילה, עמכם סליחה)
"נו, טמבל, למה אתה לא זורק כבר את הטבעות, יא חתיכת אידיוט?"
ואם כן, ראו את כל מה שכתבתי כדיבור אל קיר.
אני באמת לא מצפה שתבינו.
זה רק אני והשיגעונות שלי.
תמיד אמרתי שאפשר לראות את העולם כולו בעיניים של בן אדם
אבל לא האמנתי שאני אראה דבר כזה על המסך.
מצידי, אם הוא בכלל לא היה מדבר בסרט, היתי כבר תולה את עצמי מרוב הדברים
שהלכו לו שם בעיניים.
איך אפשר בכלל להעביר כל כך הרבה כאב של בן אדם בעיניים של בן אדם אחר, זה הרג
אותי לגמרי.
בכל מקרה זה בשביל פרודו (ואליג'ה), שיותר אמיתי ממרבית האנשים שחיים בעולם.


פיי, כמה זיינתי את שכל.
אוי, אגב, הלבנים הם מברשות (כן נו, אתם לא באמת חושבים שיש לי סובלנות)
שלקחתי מ DA אבל אני לא יכולה למצוא את הלינק כי הוא לא עובד לי משום מה...
לא משנה, נעדכן פעם אחרת.