אני לוקחת קצת אויר ונכנסת
לעולם אחר של דמויות ואנשים,
מתמלאת בחכמה, כשהטיפשות יוצאת החוצה,
הגאוה מתפרקת כשאתה חש ת'כאב.
פזמון:
אז אם היתי מתוקה, איך זה
שעכשיו אני זרוקה לבד?
בחשכה,אני צוחקת ובוכה איתך,
אז איך זה שאני לבד?
אתה נותן לי נשיקה, אני רואה
איך השחור שבי הופך לאור עמום,
התבונה יודעת שצריך כבר לסיים,
אך כשאתה מבקש, יש בי צורך לקיים.
פזמון חוזר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.