זה סיפור של זוכמן. תקראו. בטח תבינו הפעם.

שבעה אנשים, אכלו לפני מהפיצה.
זה מעצבן אותי.
זה לא שלא השאירו לי כלום.
השאירו -
משולש, עם פיטריות.
אבל, עדיין, זה מרגיז אותי שהם היו שם קודם.
לפני.
אני בכל זאת אוכל.
אוכל וחושב עליה.
על איך שעקצה אותי.
כמו דבורה.
וכמו דבורה, אחרי שעקצה היא מתה.
נמחקה.
נעלמה.
ללא חרטות.
אי אפשר לחזור אחורה.
זהו זה.
סוף.
אך הרעל שלה, שהספיקה להחדיר בי,
נשאר.
וזה, גם מעצבן אותי.
כי הרעל הזה, הוא כולו חיוכים ממיסים.
אשליות על אהבה.
על קשר.
על המשכיות.
דברים שאינני חסין נגדם.
ואחרי שנספג, משהו בי התנפח.
אלרגיה, או משהו, אמר הרופא.
רק לחכות קצת וזה יעבור, הבטיח.
לחכות.
בדיוק מה שהכי מעצבן אותי.
היא לעולם לא תתקשר.

(את בטח לא תראי את זה אף פעם. אבל זה בשבילך, מאיה.)