"מציאות שבה מנצלים בני-אדם מסוימים מרגילה אותנו לניצולם של בני-אדם אחרים.
מציאות שבה מנצלים בעלי-חיים מרגילה אותנו למציאות שבה מנצלים בני-אדם
ולהפך."

בטח כבר שמעתם את הטיעון הזה, או אפילו השתמשתם בו בתור התחכמות, טיעון טכני
שעוזר בוויכוחים.
אבל זה לא טיעון טכני, הנובע מניתוח סוציולוגי כלשהו. אינני טוען שיש לדאוג
לבעלי החיים כדי להבטיח את שלום בני האדם. אם אטען זאת, אומר בעצם שבעלי החיים
הם עדיין כלי לשימושנו. הטיעון שלי הוא מוסרי. מוסרי באופן העמוק והתובעני
ביותר:

אני טוען שכדי שנוכל להתנער מניצול, כל ניצול, בקנה-מידה הקטן והאקטואלי
ובקנה-מידה הגדול והאוטופי, עלינו להפנים בהכרה מלאה וחובקת, בכל עוצמת הרגשות
והאינטואיציה שלנו את זכותם המלאה של יצורים חיים, של היצורים החיים כולם,
לחיות ולחיות טוב. (ואל תתחילו לגחך על "זכויות החילזון" בתור תרוץ להפקעת
זכויות של בעלי-חיים כמו פרות או קופים. אני לא אכנס לוויכוח על הגבול, רק
אומר שלדעתי ניתן לקבוע אותו פחות או יותר, והגבול המדויק הוא כבר עניין
אישי.)
וההכרה הזאת משחררת, היא משחררת מהעול של חלוקת העולם לדרגות, למעמדות,
להגדרות, לנושאים ספציפיים מופרדים מהמכלול (מאבק פמיניסטי, מאבק אקולוגי,
מאבק למען בעלי החיים), להסתבכות באידיאולוגיות מבלבלות ומגבילות שכולן בסופו
של דבר משתקות, מביאות אותנו להשלמה עם איך שהדברים פועלים עכשיו, או במקרה
הטוב לשאיפה לשינוים שלעולם לא יגיעו רחוק, ושלמעשה יותירו את הכל כמו שהוא.

כל החלוקות והשיקולים והשקלולים עוצרים בעדנו. מטשטשים אותנו. גורמים לנו לשבת
בשקט, להסתפק במועט, להדביק על הכל תוויות ולחלק את העולם לטובים ורעים,
לזכאים ולזכאים פחות. לאנשים לאהוב ולאנשים לשנוא, לאנשים להאמין בהם ולאנשים
לפחד מהם, ליהודים ולערבים, ליצורים שמדברים וליצורים שלא, לחיות חמודות
ולחיות מכוערות. לחיות נדירות ולחיות שעוד אפשר לצוד. ואז הכל נשמר על כנו,
וכולנו מרגישים מבולבלים ועייפים וקטנים מכדי לעשות משהו בנידון.
אבל כל מה שצריך לעשות זה לקחת נשימה עמוקה ולתת לעצמך לאהוב את העולם בכל
ליבך, ולתת לעצמך לזעום בכל מאודך על רוצחיו של אותו עולם, רוצחיו בשם העם,
בשם הדת, המעמד, הכסף, הצדק, הקוסמטיקה, הרפואה, התזונה הנכונה ורמת-החיים.


והאהבה והזעם משחררים. זו הרגשה נפלאה. הכל נהיה ברור. בלי שטויות והסחות-דעת.
לעולם מגיע הכל, מעצם היותם חיים ולא בשום תוקף אחר. כל הפרספקטיבה משתנה. מבט
צלול, חד, רענן וגאה על החיים. זו הרגשה טובה להביט על העולם כחלק ממנו, חלק
הנושם יחד עם החיים עצמם, הדואג לחיים במלואם - לעצמו, לבני-מינו, ליצורים
החיים, לאדמה. זו הרגשה טובה לצאת ממעגל הדופקים והנדפקים. ואז, פתאום אנו
מבינים שאיננו צריכים לחכות בתקווה לקבל פרוסת עוגה. אנחנו יכולים לקחת בעצמנו
את כל המאפייה הארורה!
כמובן שחייבים לזכור שהמציאות קשה ודפוקה מכדי שההכרה החדשה שלנו כבודדים
תמוטט אוטומטית את חומת הטמטום...

וכל הדיבורים שלי על ניצול ברמה כל-כך כללית ומופשטת יכולים לטשטש גם כן,
עלולים לגרום לי או לקורא/ת להתרכז בלנסות לכבוש את המאפייה בזמן שעוד אין לנו
כוח לכבוש אפילו קרואסון אחד עלוב...
עלינו להתמודד עם נושאים קטים כגדולים, ספציפיים ומופשטים, עם ההתבטויות
והגבולות האישיים של כל אחד מאתנו, עם המאבק הפנימי להשתחרר מדיכוי היום-יום
הכופה עלינו בינוניות רגשית, מחשבתית, התנהגותית.

וההכרה החדשה עליה אני מדבר היא אחד מהצעדים הראשונים. היא מחזקת, היא פותחת
את הראש ואת הלב, היא נותנת כוח להתמודד, לשנות, לעשות דברים בונים וריאליים
ומשמעותיים ות'כלס, בלי לשקוע בהזיות על אוטופיה, אבל בעת ובעונה אחת בלי
לשקוע בפשרה של "ככה זה בחיים".

לא לוותר לרקבון שמסביב, או לרקבון שבפנים. להציל חיים של בעל-חיים אחד, אדם
אחד, במסגרת החזון של הצלת העולם כולו. לא לוותר על החזון. לתמוך אחד בשני,
לאהוב אחד את השני כדי לא להתייאש. מישהו/י מכם אולי מגחך/ת עכשיו, אבל זה
צפוי ומובן: היום-יום עושה אותנו ציניים ומנוכרים וקשוחים ומסתגרים
בדלת-אמותינו הנפשי.

                                    ואת המצב הזה יש לשבור.