לבן.

אנחנו יושבים בלובי של איזה מלון מאובק, מנסים להצחיק אחד את השני. נסיונות
להסתיר את הכאב. חלקנו צוחקים. חלקנו מתחפרים בספה. חלקנו ישנים במיטה בחדר עם
איזה אלף שמיכות, נסיון נואש להתגבר על הקור.

המוח שלי מפוצץ ממחשבות. אחרי שעוברים ימים כאלה אי אפשר להתרכז במשהו בלי
שפתאום קופצת עוד איזה מחשבה.
אני מחפשת דרכים להתגבר על עצמי. מתישהו אני נכנעת גם לזה.

לבן.

לאט לאט אנשים מתחילים להתעייף. נרדמים על כורסאות בלובי. עדיף לישון ביחד,
לבד זה יותר עצוב. מישהו קופץ לפתע, מצביע לעבר החלון ומעיר את כולנו בצעקות
שמודיעות שיורד שלג.

עכשיו כולם בחוץ. כמו ילדים קטנים, זורקים כדורים של שלג, מסתכלים לשמיים
ומתפעלים מהיופי הטהור הזה. אני צוחקת, כל כך צוחקת.
שלג.
פתאום המחשבות יוצאות והראש נקי. שלג שלג שלג שלג. הוא נערם לאט לאט והעיר
העצובה מקבלת מראה לבן וחגיגי.

פתאום נדמה שהכל קופא,
הזמן עוצר, הכאב שהצטבר נעלם.
שלג.



(התמונה צולמה במסגרת משלחת לפולין. כשראיתי אותה הדברים חזרו אליי
בפתאומיות כזאת. ובאמת, ברגעי השלג הראשונים בפולין, הצלחתי לשכוח מכל המחשבות
שעלו לי באותם הימים. מדהים כמה כוח יש לשלג הזה.)

תודה רבה לאור על התמונה.