בקיץ שעבר, לאחר 3 שנים של נבירה ברשומי המשפחה יצאתי למסע שורשים לעיר הולדתה
של סבתי שארטריי בצרפת. בגיל 6 לאחר שהוריה נרצחו נלקחה סבתי על ידי שכנים
רחמנים לכפר קטן maintenon ונעזבה ליד מפתן ביתה של אוביאן. אוביאן דאגה לסבתי
עד תום המלחמה ובסיומה נשלחה סבתי לארץ. הספורים של סבתי על אוביאן הקסימו
אותי ונסעתי לחפש את הבית של אוביאן.
הגעתי לכפר הקטן וחפשתי ברשומי הכנסייה את שמה של אוביאן. לאחר שלא הצלחתי
למצוא אזכור לשמה פניתי לכומר ושאלתי אודותיה. פניו של הכומר החווירו הוא
התיישב, בכה וספר לי אודות אוביאן.
בשנת 1654 קובצו יהודי הכפר בככר והועלו באש. מתוך הלהבות פסעה החוצה בוערת
כלפיד אשה צעירה בשם אוביאן, קללה את אנשי הכפר ופנתה אל הגבעה החולשת על
הכפר. הכומר נשבע שמאז היא עדיין חיה ואיש אינו מעיז להתקרב אל ביתה. מדי פעם
רואים אותה מקוששת עצים או קוטפת ירק בגינתה ונדמה שלא הזדקנה ביום.
הספור על אוביאן נשמע לי מוזר שכן סבתי מעולם לא ספרה על עברה של אוביאן.
עליתי לביתה של אוביאן, נקשתי על דלתה ואשה צעירה ויפה פתחה לי את הדלת. היא
הביטה בי בעיניה המוזרות וחייכה.
"אוביאן?" שאלתי. היא הנידה בראשה לכן ודמעה זלגה מעינה.
אם תביטו בעיניה תראו להבות של אש.
אוביאן.
.