מתוך "עונות השנה של עמיקם שחר-שכטרמן"
      אל רשימת פרקי הסדרה: http://stage.co.il/s/197386

"יאללה עמי, תתחיל לשפוך. מה העניינים אתך שאתה נראה כמו
הריפוד של הכורסאות שלי?" ישבו זה מול זה, מוקפים בחפצים
מגובבים באי סדר, ריהוט בלוי, צעצועים מאובקים על השטיח, כוסות
קפה, עיתונים ומאפרות מלאות בדלי סיגריות. עיניו של אליעזר
הפיקו את הניצוץ המוכר שיש בו שובבות וטוב לב. הושיט סיגרייה
לעמי, הצית לשניהם והוסיף: "כמו שאתה רואה, זה הבלגן הרגיל
אצלי. אתה יודע, רק כך אני יכול למצוא בחדר מה שאני צריך."
עמי ידע גם ידע. עיניו הקיפו באהבה את החדר המוכר לו כל כך.
בפינה על מדף נמוך, נשען על שתי כרעיים עשויות לבני חרס
אדומות, ניצב הפטיפון הישן; זה הפטיפון אשר באמצע שנות השבעים
ניגן ללא הפסקה "מודי בלוז" ו"סגול כהה" ו"בנה של אפרודיטה"
בווליום לא עז מאד, אך בהשפעתם של תאורה עמומה ודופק מואץ, היה
בו די כדי להרעיד את עור התוף באוזניהם הכרויות והמתמכרות של
בני תשחורת, אשר בעזרת אהבה, מוסיקה ותום לב חלמו לשנות
את העולם ממקום שבתם בקיבוץ הכי נידח והכי גבוה ברמת הגולן.

"לייזר, אתה תופס על מה אני מדבר? לפעמים נדמה לי שרוב
האנשים, או שהם מטומטמים, או שהם טיפשים, או גם זה וגם זה.
יש כמה שהם לא זה ולא זה, אבל דווקא אתם משום מה איני מוצא
שפה משותפת, אז בטח גם אני קצת דפוק". חשב על החברים
שהוא פוגש יום יום במדרכה ובמרכול, בגן הילדים ובשיכון, סועדים
לידו בחדר האוכל ושותים עמו קפה בהפסקה בבננות. דימה אותם לגוש
חסר צורה ונשמה, הנע קדימה בכוח ההתמדה והוא נע אתם, נסחף,
נהדף, חסר יכולת התנגדות.

לפני ימים אחדים נכנס בצהריים אל המטבח, דשדש כה וכה במגפיו
ופנה לבסוף אל התנור הגדול; ביקש לקחת את מנת הדיאטה של
עפרה, כיוון שאמורה היתה לשוב מאוחר באותו היום. "תגידו, אתם
מוכרחים להסתובב לי פה כל היום בין הרגלים?!" צווחה לעברו אחת
המבשלות והסתובבה אל סיריה. עמי כמעט והשיב אל גבה: "סליחה
חברות וחברים, אנחנו רק מחפשים את המנה של אשתנו", אך העדיף
להבליג ולנצור את לשונו.
"עמי, ברור לי על מה אתה מדבר. סיר לחץ. אנשים מסתובבים שנים
עם מטענים של מרירות בתוך הבטן. אבל ככה זה בכל מקום. מלחמות
קיום יש לא רק בקיבוץ." דיבורו של אליעזר היה רך ומרגיע: "כמה
שאתה רציני ותמים. אבל זה מה שאתה, שכטרמן שכמוך. לא נראה
שיש לי עוד סיכוי לחנך אותך לחיות קצת יותר ב'איזי', מה?"

אליעזר ניגש אל הכיור לתור אחר כוסות נקיות לקפה. עמי עקב
אחריו במבטו. קומתו בינונית, פניו צרות ושחומות ועל אפו הנשרי
רוכבים משקפים עגולים, בהירים. שפמו העבות שזור פירורי טבק
ושערו השחור נראה כמו לא ידע תספורת חודשים רבים. נער נצחי בעל
חכמת זקנים, חזות אינדיאנית ונפש של אמן. גם עתה, אחרי שנים,
מפענח אליעזר את צפונות ליבו, כמו צועניה זקנה הקוראת בקלפים
פתוחים. כמה טוב לו לבוא אל הבית הזה; לספוג אל תוכו את
החברות, ההקשבה, השלווה הזו הקורנת.

"הבט החוצה", אמר אליעזר כאשר שב עם כוסות הקפה המהביל.
מבעד לאדים על השמשה נראה אדן החלון והוא מכוסה לובן טרי ופריך
על רקע הערב המאפיל. "תראה את השלג הלבן והרך הזה, איך
שהוא מכסה את הבזלת הקשה והשחורה. אצלנו הכל הפוך. תגיד, לא
חבל? היינו צריכים ללמוד משהו מהטבע."
עיניו של עמי תרו אחר נקודה נעלמה בחושך. לבסוף אמר: "מה
שמדהים הוא שאנו, בני הדור השני, יצאנו 'קופי', העתק מדויק של
ההורים שלנו; אותה העבודה בעיניים, אותו אופורטוניזם, אותם
חשבונות שלא נגמרים לעולם... הרי לא באנו מהגלות ולא מהגטו.
אנחנו מלח הארץ, כחול-לבן. גדלנו על החינוך השיתופי המפואר,
בני-חורין זקופי קומה, מבט תכול בעיניים ושאר בולשיט... תגיד
לייזר, איפה אנחנו בתוך כל זה? מה באמת אתה חושב?"
"שמע חמודי, אתה משהו אתה..." דומה שרוחו של לייזר קצרה. "מה
דעתך שנעזוב בשלב זה את ענייני הקיבוץ? בין כה וכה לא נביא
ישועה לעולם, אפילו שאנחנו כל כך יפים וצודקים." חשכה מוקדמת
של חודש ינואר השתררה בחדר. "אבל תזכור דבר אחד עמי. אני אוהב
אותך ואתה עשית לי את השבת הזאת. אז מה דעתך עכשיו על עוד
סיבוב של קפה?"

מאוחר יותר הלכו לחדר האוכל לארוחת ערב חגיגית של שבת.
כבר בכניסה ברכו אותו בחיוך רחב חיים ואילנה, עם חמשת ילדיהם
המנומשים, וכושי, שוב מזכיר, בקדנציה רביעית או חמישית שלו.
אחר פגשו באברהמ'לה שעדיין הוא רזה וגרום ובזקנו הצהוב שזורים
חוטים לבנים, ועיניו טובות ומאירות, ועמו אפרת, שהיא ארוכה
ורזה, ועימם שלוש בנות, רזות וארוכות כמותם, ואפרת הציעה,
"תקפצו אלינו אחר כך לכוס תה...?" ממש כמו אז.
היו שם סורקיס השמן ומתנשף מתמיד, וברטה הצחקנית, שלא חדלה
מצחוקה גם כשהודיעו לה על אפרים ה"אפרוח" שעלה על מוקש סורי
ישן בשדה המרעה, והסוס נקרע לחתיכות וגם הוא. פגשו את ברוריה
ועמוסי, הזוג הכי יפה ברמת הגולן, ואת שמשון הקטן שעדיין חולם
על קריירה פוליטית, ואת שלומי שוורץ שקרץ אליו: "אז מה עם
שימרית, גדלה התינוקת, הא?", צחק בקול הבס שלו, "ספרת לה כבר
על שלומי המטפלת ששיחק אתה עירומה בשלג ואחר כך רחץ אותה
באמבטיה? אתה זוכר את זה שכטרמן? תביא אותה הנה פעם לשיעור
שורשים. מה אמרת... סקסופון? מבחנים לתזמורת צה"ל? וואללה, כל
הכבוד! פרח הילדה הזו. פרח נדיר תוצרת רמת הגולן!"
עמי מוקף היה בהתעניינות ושמחת חיים. פניו קרנו חום, לבו גאה
והשתוקק שהרגע הזה לא יחלוף לעולם.

    מצאתי רוך וחמימות
    פגשתי לבבות פתוחים בין מרחבים שכוחי אלוה
    במקום שהר נושק שמיים.

    מאחור הותרתי -
    בור כרוי ונשמתי התאומה בו שש אמות מתחת,
    אהבה פצועה אשר עוד מרעידה בי מיתרים
    וחשבונות פתוחים בכספות פלדה שמורות היטב.

    אולם... הנה זה פלא לא מוסבר -
    מקום שהר נושק שמיים, מרחבים שכוחי אלוה,
    כמשחה על פצע זב הנם, כצרי למכאוב.

    פוסק הרטט, תם לגווע.
    פתיתים רכים של שלג מכסים את אופל נשמתי,
    נושרים לאט אל תוך נבכי השכחה.

בשעת ליל מאוחרת, כשברקע מתנגן חרישי "הצד האפל של הירח",
היה דיבורו של אליעזר עגום. סיפר שוב על ג'קי שעזבה, על הניתוק
מאלונצ'יק שלו, על הבדידות שתוקפת, על ההסתגרות וחוסר הרצון
להתמודד. צינור המים של ההסקה המרכזית הפיץ חום רב, כמעט בלתי
נסבל, והחדר לא היה מאוורר דיו.

"אני יודע שלא אתפשר על השיגעונות שלי. מצד שני אני לא רוצה
שוב לכפות אותם על מישהי בשם ה'מוסכמות' של מוסד הנישואין.
ניסיתי פעם אחת, שרפתי ונשרפתי. זהו". חיוך מאולץ עלה תחת
שפמו: "חוץ מזה, כמו שאתה רואה, אני כבר לא בדיוק הגברבר
שהייתי לפני חמש עשרה שנה. איך אמרת פעם? פרפרים לא נמשכים
אל מנורה כבויה..."
לאחר כמה דקות של שתיקה אמר עמי: "אהבת אותה כל כך לייזרקה,
נכון? אתה עדיין אוהב אותה. הרי עליי אתה לא יכול לעבוד." עמי
קרא את חברו כמו היה ספר פתוח אל מול עיניו. ברגעים נדירים
שכאלה חשב עמי שהוא יודע פשרה של ידידות אמת, גם אם לא היו לו
מלים כדי לבטאה. שמח בחושך השורר כי לא רצה שיבחין אליעזר
בעווית החולפת על פניו כשהוא מתאמץ לחנוק דמעה אשר טפסה
במעלה גרונו ואיימה לבצבץ בזווית עינו. "ואולי תצא לך לתקופה
מסוימת, תתאוורר, תלמד משהו, תראה פרצופים אחרים, נקבות... חוץ
מזה לייזר, מה אתה דואג, הרי אצלך הן אף פעם לא חיפשו את
היופי... ועכשיו הכיעור שלך אפילו יותר פוטוגני"!
שני הגברים שתקו רגע, כמו היו מעבירים לנגד עיניהם תמונות
ישנות מימי בחרותם. אחר גיחכו בקול והמתח התפוגג, אך משהו
בעיניו השחורות של אליעזר נותר כבוי ופגוע.

הלילה היה בהיר ושקט ומרבד השלג החזיר כמראה את נוגהם
הבוהק של ריבוא כוכבים. מחר ישוב דרך קריית שמונה וכביש הצפון.
עיניו יגמעו בצמאון שלעולם לא ירווה את חורשות האורנים, את
הגבעות העגולות אשר צופות מזרחה לעבר דמשק, את הכפרים הדרוזיים
ואת פיתולי הכביש היורד בואדי סער בואכה ארץ הגליל.

נכתב ב- 1991

עובד ל"במה" - דצמבר 2002