והגורה שלי עכשיו רחוקה ממני...
אולי שני מטר או שלושה.
אני מסתכלת עליה, והיא מטושטשת
אולי כי החדר חשוך
אולי כי העיניים שלי רטובות
אולי כי אני לא רואה טוב.
אני באה אליה, אולי קרוב קרוב
נשכבת לידה
ומצמידה את העין שלי לשלה...
"פחדתי שלעולם לא תבוא"
היא אומרת לי, ולבי נחמץ למראה הדמעה
שנופלת על פניה היפים.
"ברור שאני אבוא... תמיד אני אבוא...
למה אתה חושב שאני לא אבוא?"
- אני מפחדת כל-כך משנה הבאה... -
"כי אתה נשגב"
היא אומרת פתאום וצוחקת...
אני מסבירה לה שאני לא "נשגב" שאני הכי לא
"נשגב" בעולם...
(לו רק הייתה מבינה... שהיא עולם ומלואו)
הגורה שלי בוכה,
בוכה עליי.
מקווה שיום אחד היא תבין,
שהיא עדיין גורה, ושאני עוטפת אותה
חזק בשתיי ידיי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.