בין אזוב וירח תכול
בארץ נשכחת מכל
מעבר לטל ובאר של אכזב,
עמדת באדרת של סתיו.

רוחות של ים ושל צל
יצוצו מתוך ערפל
וישירו שיר בלי מילים
על עלי שלכת נופלים.

ואתה באדרת של סתיו,
ליד נחל עתיק של זהב
תשמע את לחישת הנופלים,
הנטמעת בהמיה של גלים.

ואני רק לך אזמר,
בעוד הירח שומר
על שיר עתיק ועל רז,
עד זריחת שמש של פז.

ואתה באדרת של סתיו,
אותי לעולם לא תאהב
רק לקול הרוח תשמע,
בן עתיק של האדמה.

ואני אחריך אצעד,
לעולם לא להיות שוב לבד
וכאב של מוות נושן
יתפזר ויימוג בעשן.

ואתה באדרת של סתיו,
תביט בעיני ותכאב
כי תדע שזו רק אגדה
לדמיון של שוטים נועדה.

ותקרא אז הרוח בקול
ואזוב וירח תכול
יתפזרו לאלפי רסיסים
בין חורבות וגפנים מטפסים...

אך אני לעולם לא אשכח
כל עת שירח יזרח
מעבר לטל ובאר של אכזב
אותך באדרת של סתיו.

בלעכס. פיכס טיפוסי. אבל ניר רצה ת'שיר, ניר קיבל ת'שיר.



אה כן! וזה היה על השער האחורי של המימד העשירי, איזה מאגניב לי?