היום הסתובבתי בחוץ אחרי הריצה, לבוש באימונית שחורה, זיעה
ניגרת מצווארי ומרטיבה את הגופייה הצמודה שלבשתי, שרק הבליטה
את שריריי המעוצבים. עשיתי עצמי עושה מתיחות, נשען על אחד
העמודים ברחוב, מותח את רגליי, מבליט את ישבני.
"בדיוק", אני אומר לעצמי, "ראיתי אותך מסתכלת, אל תכחישי
אפילו."
אני מחייך אל עבר הנערה וכלבה הצעיר שמטיילים בפארק, בדיוק
מעבר לכביש, מלטף את זיפיי הארוכים ובקלילות פנתרית חוצה את
הכביש בריצה קלה לכיוונה. כשהיא מביטה בי, אני מצליח לזהות את
לחייה מאדימות ואת מבטה הבתולי מתחלף למבט מלא זימה, כשחזה
המלא עולה ויורד בקצב נשימותיה המתגברות.
אנחנו מפטפטים בקלילות. מדי פעם אני נוגע כבדרך אגב בכתפה,
נותן לה להריח את גופי המיוזע וכמעט שמצליח לזהות את הריח
המתקתק של הנשיות פורץ עמוק מתוכה, כשהיא בוחנת בתאווה את
גופי. אני מעז ומתחיל להתקרב אליה, שולח באיטיות את ידיי אל
שדיה. היא נרתעת בפליאה מהולה בכעס וידה העדינה, המבושמת,
חותכת בקלילות את האוויר ונעה ברפרוף על לחיי השמאלית, משאירה
אחריה טביעה עמוקה של אצבעות נשיות יחד עם אדמדמות פרחונית,
בעוד אחת מרגליה החטובות נשלחת אל מפשעתי, שולחת רטט של גלים
חשמליים בכל גופי.
אני נאנק, מלטף את המדרכה הקרה ומתרומם בזהירות, שולח עוד מבט
אחרון אל אהובתי שמתרחקת לה בזעם. אני כמעט משוכנע שהכלב
המכוער שלה סינן איזו קללה לעברי.

היום כמעט זיינתי.

גם אתמול כמעט זיינתי.
גם שלשום.
אני מזיין כמעט, כל יום.