על ברכי אני כורע, כי הכאב בלתי נסבל. כה חזק שנראה כי כבר אינו עוד חלק ממני,
אלא עריץ הכופה עלי את רצונו הדורסני, וזעמו אינו חולף כל עוד קיימת נשמה
מרדנית בממלכתו. הוא מולך עליון ואני עבדו הנרצע. אולם נדר נדרתי זה מכבר
להדיח מכיסאו את אותו כאב נושן: בסתר מכשיר אני את שחרורי מאחיזתו הגסה. אני
חולם, רוקם בכוח הדמיון את המכשיר לשחרורי, שבאמצעותו אהיה שוב אדון לגורלי.
היום הוא יומי.

בצווחת שבר מפלחות הכנפיים את גבי ופורצות מכלאן, גדולות, לבנות וצחורות, דם
הלידה הכהה נוטף מקצותיהן. כצולל השב ממעמקים אני עולה, עומד איתן ופורש את
כנפי העצומות למלוא רוחבן, וכעת, צר הבית מלהכיל אותי, והוא רועד עד
ליסודותיו, חרד מהשינוי שמתחולל בבעליו. כל שמסביבי נדחק לפינה ומתנפץ באלפי
רסיסים וקולות נפץ, וגם אותו אויב שבקרבי נחרד, כרואה את סופו וממאן להאמין,
ואץ להסתתר בפינה חבויה. משוחרר מכבלי, אני חפשי!  כוחי מתעצם וגובר, ואני
אתו.

כנפי טופחות ואני מרחף ותוך כדי ממשיך לגדול, כנפי דוחקות בקירות, ידי נשואות
לרקיע והנה בקול שאון גדול, אני פורץ מבעד לגג וכנפי נושאות אותי אל עבר
האוקיינוס הפתוח שמעלי, ואני שוחה בו, ובצימאוני הגדול לחופש אני גמעו עד תום,
וכעת זהו מדבר תכול ואבני חן מנצנצות בו, בוהקות בהישג ידי, ואני אוספן עד
כלות. ממדי מתעצמים עד אין קץ, זרועותי אוחזות ברקיע, רגלי מייצבות את האדמה
במקומה וכנפי הן אדרת רקיע מכסיף. ממקום עומדי אני רואה הכול ומבין הכול, וכעת
אין די מרווח עבורי תחת שמי האלוהים. השומע אתה כעת? אתה, האל האכזר, שזנחני
בשעתי הקודרת מכל! כל מלאכיך מתעטפים בכנפיהם כשריון כנגד עוולות עולם, ואטמו
אוזניהם משמוע את הלמות לבי כשחישב לקרוס בקרבי! כל מלאכיך פסחו על משכני.
כולם, מלבד האחד ששלחת לענותני, והשתכן בנשמתי כפצע שאין לו מזור! אולם אני,
בכוחי וערמתי חמקתי מבין מוסרותיו, וכעת עצום ורב אני ממנו, וכאדונו, קורא אני
עליך תיגר! היכן אתה ומלאכי חסדך? היכן אתה וצבאות חרונך?  

כפירתי נענית בברק ורעם, שרופות כליל, נושרות מעלי כנפי כחלום, ומסוחרר, נופל
אני כעיוור, ומתפורר לעפר ואפר. על חלומי הקיץ הקץ. בחיל ורעד אני נעור, הפחד
מכה בי כענבל, ולבי כפעמון מצלצל.