סיפור לא-מעניין, על איך-ציירתי-את-זה:

זרובבלה יושבת לה בכיתה, בשורה הראשונה. ישר מול הפרצוף של
גברת-המורה-לספרות.
זרובבלה לא עושה רעש, רק מציירת לה. היא מצוידת כמובן. יש לה מחדד, ומחק
פלסטלינה כזה, ועפרונות, כפי שציינתי, במגוון גוני האפור.
"איזה יופי" חושבת לעצמה זרובבלה, אחרי שציירה על פיסת הנייר הקטנטנה (חצי A4)
מפלצון קטן. וממשיכה לצייר. ולא עושה רעש בכלל. היא אפילו מקשיבה למורה. המורה
מדברת על דברים נורא נעלים, על איך שיוצר כמו ביאליק שואב את ההשראה שלו
מהצרות שלו בחיי היומיום וכל זה, וכמה שזה מופלא שהכישרון שלו נובע מתוך
הקושי, כמו בתנ"ך כשמשה הוציא מים מהסלע.
ופתאום גברת-המורה-לספרות שואלת: "הי, מה קורה פה, זרובבלה, את איתנו?"
"כן." אומרת זרובבלה. ולא מפריעה בכלל לאף אחד. ורק נועצת המורה מבט מאיים עד
כמה שאפשר.
"את מוכנה להפסיק לצייר? את עכשיו צריכה להקשיב למה שמתרחש בשיעור." אומרת
המורה.
הידיד הרוסי של זרובבלה שיושב לידה מגן עליה ואומר למורה שזרובבלה לא מפריעה
לכיתה ושהיא דווקה כן מקשיבה, כי לצייר עוזר לה להתרכז.
"לא! לא! זה מפריע לשיעור!" אומרת המורה.
באותו הזמן זרובבלה ממשיכה לא-להפריע, ונועצת המורה מבט רווי שנאה, עד כמה
שהיא מסוגלת.
המורה ממשיכה בשיעור.
וזרובבלה ממשיכה לצייר.
והמורה זורקת את זרובבלה מהכיתה בבושת פנים.
וזרובבלה ממשיכה לצייר במסדרון.

סוף זמני.