אני יושבת מול המחשב, סורקת את הציור הזה.
אמא של נכנסת לחדר. בלי לדפוק, כמובן.
"טלפון זה לא דבר שנועד לשיחות! בטלפון לא מדברים על לימודים, ובטלפון לא
מפטפטים סתם, בטלפון רק קובעים פגישות... ואחרי שנפגשים את יכולה לדבר כמה שאת
רוצה. אני לא הולכת לשלם את חשבון הטלפון שלך, את שומעת?"
ואז היא מבחינה בדמות המופיעה על מסך המחשב שלי. "את ציירת את סבתא פלורה? תני
לי לראות!"
אני מוציאה את הציור מהסורק.
"לא! הפה הזה בכלל לא נראה כמו שצריך! והיה לה אף ארוך ויפה, כמו של דוד שלך,
והשיער שלה.. הוא היה תמיד מבריק וחזק... הנה!" היא אומרת, כשמחק בידה האחת
ועיפרון בידה השניה
"לאאאא! בבקשה! אני זועקת אליה, מנסה לחטוף את העיפרון מהיד שלה.
אבל היא מתחמקת וממשיכה: "ככה הפה שלה היה צריך... אה, לא. אופס."
מזל שהספקתי לסרוק אותו לפני שהיא הניחה עליו את ידיה.

אז סבתא. דבר אחד יש לי לומר לך.
אולי לא היו אמצעי מניעה בזמנך, אבל היית צריכה להיזהר. איך יכולת להביא את
החולרה הזאת לעולם?