כשרונן ואני נסענו מכיוון תל אביב להרצליה וירדנו במחלף, זה
היכה בנו. השלט היה כל כך ברור, מזמין ומתגרה שלא הייתה לנו
ברירה אלא לעצור לידו. עמדנו משתאים, מסתכלים על האותיות
הענקיות שרוססו בגסות בגרפיטי שחור על גבי קיר הלבנים הלבן:
"בשר זה רצח"

אף פעם לא נסעתי בחלק האחורי של משאית. תמיד הייתי עובד כמו
חמור בשדות, עד שהשמש הייתה שוקעת. אח"כ אני והחבר'ה מהעבודה
היינו עולים יחד לרכב של המעסיק וחוזרים חזרה לכיוון העיר. פעם
הוא אפילו הזמין אותנו לשתות על חשבונו. סלאבה הוא בוס קשוח
ופה ושם יש לו את הקריזות שלו, אבל נראה לי שהסיפורים שמספרים
עליו הותיקים הם מוגזמים. אף פעם לא ראיתי אותו מרים יד על
מישהו.

אף פעם לא הייתה לי בעיה להוריד שדירת צלעות שלמה ב"עד העצם"
בהרצליה פיתוח. אתמול, כשנסעתי עם דנה שלי והיא הזמינה חצי
שדירה, הייתי מרוצה ממנה. לא כל יום אתה פוגש מישהי שיכולה
ליפול על 450 גר' צלעות, בלי לרוץ אח"כ לשירותים ולדחוף אצבע.
אני חושב שאני אתחתן איתה. בשיחה הראשונה שלנו בטלפון הסכמנו
ששנינו אוהבים אנטריקוט וללכת לים, בסדר הזה.

אחרי כמה דקות שעמדנו כמו שני גלמים בכביש הסואן, פתחתי את תא
המטען והוצאתי שני מכלי ספריי-צבע שחורים. זרקתי לרונן את אחד
המכלים והוא צחק והנהן בראשו. תוך 4 דק' שינינו את משמעות השלט
לגמרי. עמדנו ליד הקיר עוד כמה דקות, עד שלא יכולתי להשתלט
יותר על עצמי ופרצתי בצחוק.

אתמול תפסתי את סלאבה על חם. ראיתי אותו הולך עם אחד הפועלים
אל המחסן מאחורי השדה. עקבתי אחריהם בשקט, והצצתי מבעד לחלון
האוורור הקטן. הוא קילל אותו ברומנית ודקר אותו ישר בלב, בלי
רחמים.
בקושי עצרתי את עצמי מלצעוק ולהסגיר את עצמי. אחר כך הוא גרר
אותו בגסות למקפיא הגדול וסגר מאחוריו את הדלת הכבדה. שמעתי
קולות של ניסור. אלוהים. אני מחכה לסוף היום כדי להזמין משטרה.
כאן בחווה אין טלפונים...

היום נסעתי עם דנה לסיור עם המחלקה. לקחו אותנו לסיור בצער
בעלי חיים וגם עשינו סיור בבית המטבחיים. אני הקאתי את ארוחת
הערב של אתמול על רותי מאגף מיחשוב. דנה הבהמה הזאת אמרה שאני
מגעיל. כל הדם הזה אפילו לא הזיז לה. אני בחיים יותר לא נוגע
בבשר.

נשענתי על הרכב, עדיין מוחה את הדמעות שבזווית עיני, כשהמבט של
רונן התחלף ממשועשע למלא אימה. הסתובבתי לאחור וראיתי בחור
צעיר מכוון אקדח לעברנו ממרחק של 20 מטר בערך. התכופפתי מייד
כשנשמעה הירייה הראשונה. הוא ירה עוד כמה כדורים לעברנו, שמט
את האקדח וברח מהמקום. רונן ספג שתי פגיעות בבטן. הבנזונה ידע
לירות.

סלאבה עלה עליי - אני בטוח בזה. כל הנסיעה היה לו מבט של שנאה
על הפרצוף. ירדתי רועד מהרכב והלכתי אחריו. בהתחלה לא התנגדתי,
אבל אחרי שראיתי את המחסן הגדול התחלתי להתנשף ולנשום בכבדות.
הרומני הזקן שם לב מייד, ומשך אותי לשם בכוח. הוא הוציא סכין
קצבים גדולה והשחיז אותה ברשעות מול עיניי. הסתובבתי במהירות
לכיוון הדלת ודחפתי אותו בגופי לרצפה. הוא פלט זעקה כשהסכין
נפלה מידיו וננעצה בירכו. בשארית כוחותיו ניסה לאחוז ברגלי, אך
אני נתתי לו בעיטה אחת לראש והוא איבד מייד את ההכרה. ברחתי
משם בשעטה.
בחוץ חיכה לי העוזר שלו עם מוט ברזל. חטפתי שניים בראש ונפלתי
מייד. אחרי שעתיים כבר חתכו אותי לחתיכות ולמחרת הצלעות שלי
שכבו בצלחת, טובעים ברוטב שמנת ותפוחי אדמה באיזו מסעדה
ב"פיתוח".

עזבתי את דנה והצטרפתי לאנונימוס. שם למדתי מה עוללנו לבעלי
החיים בעולם. איך השפלנו אותם, רמסנו אותם ולבסוף - רצחנו אותם
ואכלנו את בשרם.
כל היום עבדתי עם יעל וריססנו שלטים באיילון צפון. ב - 4 לפנות
בוקר עליתי על המחלף לכיוון הרצליה. הורדתי אותה בבית ונישקתי
אותה על הפה. גם ככה אין סיכוי שאני אחזור לדנה, טורפת הנבלות.
אחרי הרמזור קלטתי בזווית של העין שני ערסים מרססים את אחד
השלטים שציירנו בבוקר. עצרתי את הרכב מאחוריהם וכיביתי את
האורות. הם היו עסוקים כל כך בלצחוק שהם לא שמו לב אליי.
כשסיימו לעבוד הדם עלה לי לראש. הם הוסיפו כמה אותיות לשלט
שכתבתי: "בשר זה טעים רצח"
שלפתי את היריחו ורוקנתי עליהם מחסנית. כשהשקט חזר, הידיים שלי
רעדו. הצליל המתכתי של האקדח שפגע ברצפה החזיר אותי לעצמי.
קפצתי לרכב וברחתי משם. אני חושב שפגעתי באחד מהם.

"קל עד בינוני", אומר הרופא.
רונן לא לוקח את זה קשה, "כולה שניים בבטן", הוא אומר וצוחק,
מעוות קצת את הפנים בכאב. מסכן הבחור, אוכל שם ירקות מעוכים
דרך קשית. כוסאמוק עם הפנאטים יפי הנפש האלה. מחר אני יורד
למטה המרכזי שלהם בשיינקין עם הנשק האישי ודופק בהם אחד אחד.

שפעם הבאה יחשבו פעמיים.