בשמש הקופחת נשאו ארבעה גברים אתיופיים את האלונקה, ואסתר
החישה את צעדיה ונצמדה אל אשתו של בן-האח.

אתמול בלילה
ללא כל הודעה מוקדמת
דפקת על דלת ביתי
כדי לדבר על כל שהיה ונגמר.

איש לא יחפוץ לבלות כאן את ימיו ולילותיו מלבד היפוכונדרים או
האדם בו יעסוק סיפורינו.אותו גביר מליונרבעבר שנפל והתרדר
וכיוםהוא נכה חסר כל ,עציר המחובר באזיקים למיטת בית החולים.

תן לי רגע לחשוב ואני אגיד לך אם זה שווה הכל. דירה חדשה, מרכז
, קצת קטן, אבל מסתדרים. יעל נרדמה ערומה על המיטה ואורות
מהחלון מאירים את הפנים היפות שלה. סקס עדיין טוב.

מתוך חולצה
גזורה ענק
אני פוערת גוף נחנק,

אור חזק מסנוור, פעולות אחרונות של סטריליזציה, ומתחילה הספירה
לאחור, שמונה שבע שש חמש ארב.. מרחפת על ענני צמר גפן, אפופה
אדי נרקוזה, הגוף חסר משקל, פרפר צבעוני בוקע מבטני מותח כנפיו
ברפרוף גנדרני ומתחיל במעופו, אני דולקת בעקבותיו, מושיטה את
ידי לעברו

שלא יגמר לעולם האושר הזה.
האושר הזה ששולח ידיים מתוך חושך אינסופי.

צייר לי את ידיך
שנוגעות בי

עפרון על נייר

נעמה שוכבת עם תומר.
על המיטה של ההורים שלו שבחו"ל. הם דאגו להחליף מצעים כבר
מראש. תומר שוכב מעליה, מסתכל לה בעיניים, מלטף לה את השיער
וזז פנימה-החוצה, לאט. מנסה להאריך את הרגע כמה שיותר. נעמה
מסתכלת עליו חזרה, ומפנה מהר את המבט.

"אתה יכול לייבש חלומות?"
"מה?!?!"
"לייבש חלומות, פשוט... לייבש אותם! לקחת אותם, להכניס בתוך
איזה ספר, לתקוע במדף, לפתוח אחרי עשר שנים ולראות שעדיין יש
חלום???..."

והוא עדיין עם המצרכים בידיים
השקית נשמטת מידיו ופיו ועיניו אומרים שירת עונג
עיניו מתגלגלות, שפתיו ננשכות בתאווה גדולה.
הן קורעות ממנו את עטיפת בגדיו המוקפדים
ומתחילות במלאכת המין

הפגישה הראשונה שלנו היתה מוזרה. מסביבנו הכל דם, גלונים שלמים
של האדום- האדום הזה, מתנדבות של מד"א ואנשים שכובים על המיטות
המתקפלות, שעטופות בנייר גס ועבה וניילונים, עודפים ממלחמת
המפרץ, שמעניקים סטריליות מינימלית, ובידם תקועה מחט אימתנית
שמוצצת להם את הדם

איתי רץ ישר למכונית והתניע. הוא בקושי ראה ממטר, אבל בכל זאת
הצליח להבחין בכך ששני אנשים עומדים מול המכונית שלו בכוונה
לחסום לו את הדרך. איתי גם הבחין שאלה שניים מהחברה של הערבים,
אז שם גז.

כשפיללתי הבוקר - תפילה

רק לי נתקעו העיניים בהליכה שלו,
מקרטע הולך לקיוסק הסמוך מתחנן למשהו חם.
והיא ממשיכה לדבר

הוא מתחיל לדבר את שיחות הטרמפים הרגילות ואני משיבה לו
בנחמדות האופיינית , כמה שאתה יותר נחמד יקרו לך פחות ופחות
דברים רעים, ואז הוא מתחיל לבקש ממני להוריד את הסוודר כי
נורא חם במשאית.

הטלפון צלצל -
מאמצע לונדון עד אמצע ראשון לציון
לא תפוס , צליל כזה טו...טו....טו
פתאום - כן .... ניתוק

ופתאום הסתכלתי בהן באמת וראיתי
איך הזמן הכאב והדמעות
הולכים וחורצים בהן חריצים נוספים