ואני לא יודע לאהוב כמו קמה
אבל אני יודע להעריץ את פיתולי גופך
להושיט יד ולגעת בקצוות כשהם עוברים

התחתונים שלה נשארו מוטלים, שלולית בד קטנה ובהירה על רצפת חדר
השינה. את החולצה שהורידה אספה וזרקה בטעות, מתוך הרגל, לסל
הכביסה הריק באמבטיה. בחולצה הזו, לפני שבע שנים, היא סיפרה לו
שהיא בהריון, והעיניים שלו נחו עליה כמו ידיים של גבר. מאוחר
יותר תתחרט ששכחה

אפרת מתמקדת בשאיפת עשן ופליטתו, ואני מנצל את השקט כדי לארגן
את המחשבות.
"תראי", אני אומר לה אחרי שליש סיגריה, "אני דפוק, ואת חכמה".
"מה הקשר?", היא מתרעמת.
"אני דפוק, ואת חכמה".
"נגיד, נו".
"אני דפוק, ואת חכמה", אני מתעקש.

היא הייתה כזו
שקטה ועצובה
הוא נישק את העיניים שלה
עד שזרחו בהן דמעות של צחוק.

יום אחד אני אהיה זמרת גדולה
או משוררת מחאה מפורסמת
או תמלילנית
ואתה תחייך ותגיד: "תמיד ידעתי שיצא ממך משהו"

המכונית טסה בכביש כמו טיל. לאט לאט גם התחיל לרדת החושך.
תחושת הזמן שלי אמרה לי שכבר עברו שעתיים. עוד לא הגעתי לחצי
הדרך. השלווה השתלטה כבר על כולי. כל איברי היו רפויים. הרוח
ליטפה לי את הפנים בחמימות. עיני נעשו כבדות. הנחתי את ראשי על
ההגה והחלטתי שארדם

עורך
קינמון
באור הנרות
המרצד.

נותרה אילמת
נוכח לחישותיו
רק גופה אמר
את שליבה חשב

אנא נחשו,
מתי נכנס אבא שלי והפעיל את הרדיו והטלביזיה בו"ז
והבריח את המוזה?

בשמש הקופחת נשאו ארבעה גברים אתיופיים את האלונקה, ואסתר
החישה את צעדיה ונצמדה אל אשתו של בן-האח.

אתמול בלילה
ללא כל הודעה מוקדמת
דפקת על דלת ביתי
כדי לדבר על כל שהיה ונגמר.

איש לא יחפוץ לבלות כאן את ימיו ולילותיו מלבד היפוכונדרים או
האדם בו יעסוק סיפורינו.אותו גביר מליונרבעבר שנפל והתרדר
וכיוםהוא נכה חסר כל ,עציר המחובר באזיקים למיטת בית החולים.

תן לי רגע לחשוב ואני אגיד לך אם זה שווה הכל. דירה חדשה, מרכז
, קצת קטן, אבל מסתדרים. יעל נרדמה ערומה על המיטה ואורות
מהחלון מאירים את הפנים היפות שלה. סקס עדיין טוב.

מתוך חולצה
גזורה ענק
אני פוערת גוף נחנק,

אור חזק מסנוור, פעולות אחרונות של סטריליזציה, ומתחילה הספירה
לאחור, שמונה שבע שש חמש ארב.. מרחפת על ענני צמר גפן, אפופה
אדי נרקוזה, הגוף חסר משקל, פרפר צבעוני בוקע מבטני מותח כנפיו
ברפרוף גנדרני ומתחיל במעופו, אני דולקת בעקבותיו, מושיטה את
ידי לעברו

שלא יגמר לעולם האושר הזה.
האושר הזה ששולח ידיים מתוך חושך אינסופי.

צייר לי את ידיך
שנוגעות בי

עפרון על נייר

נעמה שוכבת עם תומר.
על המיטה של ההורים שלו שבחו"ל. הם דאגו להחליף מצעים כבר
מראש. תומר שוכב מעליה, מסתכל לה בעיניים, מלטף לה את השיער
וזז פנימה-החוצה, לאט. מנסה להאריך את הרגע כמה שיותר. נעמה
מסתכלת עליו חזרה, ומפנה מהר את המבט.