תצייר בפיך
את יצירת
המופת
המדוייקת
של התשוקה
נקודות ופסים

אני רוצה
את נשימותייך
לשמר לי

אבנר שואל אותי מידי פעם, "מתי תרצי לשכב איתי?"
ואני עונה "בטוח שמתישהו". ואני מרגישה שזה ממש עומד לקרות
בקרוב. אוטוטו אני מתגבשת.

וחלון אחר דלת
נפערים ברציפות

ואתה

הצחוק של אנדי התגלגל מקצה לקצה. כל גופה הטלטל. עורה השחום
הבריק באור השקיעה והצחוק הצחור שלה בהק מעל לאדים של הקפה. לא
יכולנו להימנע מלחייך. יש לה צחוק מדבק לאנדי.

סדרת אבסטרקט

אתמול הייתי שם. הלכתי על אותה האדמה שהוא היה. היום כבר יש שם
דשא מסביב, כשהוא היה שם היה שם רק חול

והכל.
נעלם.

יודע מה? נסתדר. לי יהיה רצון טוב וידיים עובדות ולך יהיה כסף
וקסם גברי מחוטב. ולי שיער שחור שלא רואים שהוא צבוע. ולך שיער
מגולח למשעי כדי להסתיר בוספורוס-דרדנלים

"ותנשק אותה", היא מוסיפה כשאנחנו כבר במעלית, "תנשק אותה
כשאנחנו נפרדים. לא יקרה לך כלום אם תנשק אותה. תזכור, זאת
הפעם האחרונה בחיים שאנחנו רואים את נינה".

ואני לא יודע לאהוב כמו קמה
אבל אני יודע להעריץ את פיתולי גופך
להושיט יד ולגעת בקצוות כשהם עוברים

התחתונים שלה נשארו מוטלים, שלולית בד קטנה ובהירה על רצפת חדר
השינה. את החולצה שהורידה אספה וזרקה בטעות, מתוך הרגל, לסל
הכביסה הריק באמבטיה. בחולצה הזו, לפני שבע שנים, היא סיפרה לו
שהיא בהריון, והעיניים שלו נחו עליה כמו ידיים של גבר. מאוחר
יותר תתחרט ששכחה

אפרת מתמקדת בשאיפת עשן ופליטתו, ואני מנצל את השקט כדי לארגן
את המחשבות.
"תראי", אני אומר לה אחרי שליש סיגריה, "אני דפוק, ואת חכמה".
"מה הקשר?", היא מתרעמת.
"אני דפוק, ואת חכמה".
"נגיד, נו".
"אני דפוק, ואת חכמה", אני מתעקש.

היא הייתה כזו
שקטה ועצובה
הוא נישק את העיניים שלה
עד שזרחו בהן דמעות של צחוק.

יום אחד אני אהיה זמרת גדולה
או משוררת מחאה מפורסמת
או תמלילנית
ואתה תחייך ותגיד: "תמיד ידעתי שיצא ממך משהו"

המכונית טסה בכביש כמו טיל. לאט לאט גם התחיל לרדת החושך.
תחושת הזמן שלי אמרה לי שכבר עברו שעתיים. עוד לא הגעתי לחצי
הדרך. השלווה השתלטה כבר על כולי. כל איברי היו רפויים. הרוח
ליטפה לי את הפנים בחמימות. עיני נעשו כבדות. הנחתי את ראשי על
ההגה והחלטתי שארדם

עורך
קינמון
באור הנרות
המרצד.

נותרה אילמת
נוכח לחישותיו
רק גופה אמר
את שליבה חשב

אנא נחשו,
מתי נכנס אבא שלי והפעיל את הרדיו והטלביזיה בו"ז
והבריח את המוזה?