עכשיו זה כבר לא רע, עכשיו זה בעצם כמעט טוב.

בעיניים עצומות
אתה יודע
את המחשבות הנסתרות שלי
ובחיוך המלוכסן, הספקני שלך
חושף אותן ומסכים

"עקבי מסמר?" אווי חייכה. "את תנעלי נעליים כאלה? אפילו רגליים
את לא עושה."

אני באמת לא נראית כזאת
אני יפה הרבה פחות
זה רק הברק שבעיניים
גומות החן שבלחיים

הייתי רוצה שתנעץ בי צפרניים
במקום שתחבק אותי חיבוק
לא מחייב

אהובי מלטף לי את השערות
מעביר יד חזקה
בתוך המחשבות שלי

סיימון הוא גבר מרשים כבן ארבעים, גבה קומה וגלוח ראש, שמבלה
את רוב ימיו מאחורי דוכן הפלאפל המצליח שלו במרכז המסחרי של
העיירה המשמימה. על פניו יש לסיימון חיוך לגלגני ששמור לכל
אחד, כזה שמשדר כוח ושתלטנות.

קצוות של רגש מאיימים להפוך אצלי לשיר טרום אהבה קצר.
פרפרים מדגדגים לי את דפנות הבטן,
מטשטשים את המחשבות,
מעוותים את ההגיון.

שומע את הנשימות המהירות, החופזות.
מרגישים שהשיא קרב והולך.
גופי נדרך להסתובבות מהירה.
דג מלוח.
בתנופה ראשי נזרק לאחור, עיני כבר פקוחות לרווחה
הצוואר עוקב אחריו ושאר גופי מציית.

תצייר בפיך
את יצירת
המופת
המדוייקת
של התשוקה
נקודות ופסים

אני רוצה
את נשימותייך
לשמר לי

אבנר שואל אותי מידי פעם, "מתי תרצי לשכב איתי?"
ואני עונה "בטוח שמתישהו". ואני מרגישה שזה ממש עומד לקרות
בקרוב. אוטוטו אני מתגבשת.

וחלון אחר דלת
נפערים ברציפות

ואתה

הצחוק של אנדי התגלגל מקצה לקצה. כל גופה הטלטל. עורה השחום
הבריק באור השקיעה והצחוק הצחור שלה בהק מעל לאדים של הקפה. לא
יכולנו להימנע מלחייך. יש לה צחוק מדבק לאנדי.

סדרת אבסטרקט

אתמול הייתי שם. הלכתי על אותה האדמה שהוא היה. היום כבר יש שם
דשא מסביב, כשהוא היה שם היה שם רק חול

והכל.
נעלם.

יודע מה? נסתדר. לי יהיה רצון טוב וידיים עובדות ולך יהיה כסף
וקסם גברי מחוטב. ולי שיער שחור שלא רואים שהוא צבוע. ולך שיער
מגולח למשעי כדי להסתיר בוספורוס-דרדנלים

"ותנשק אותה", היא מוסיפה כשאנחנו כבר במעלית, "תנשק אותה
כשאנחנו נפרדים. לא יקרה לך כלום אם תנשק אותה. תזכור, זאת
הפעם האחרונה בחיים שאנחנו רואים את נינה".