האשה הראשונה שעברה ליד הממטרה הייתה לולה אוגוסט: יצאנית
צמרת, כפי שהעדיפה לקרוא לעצמה, וזונה איכותית - כפי שנקראה
בשפתם המלגלגת של תושבי גולאנה.

האירי את התפאורה
החושך הזה עלול להרוס את חייך.

"נדמה לי שאחרי כמה שנים קראתי עליך משהו בעתון. לא זוכרת
בדיוק מה. נכון? אתה עוד במקצוע?" התמימות שבה נשאלו השאלות
יכלה להיות אמיתית או מעושה באותה מידה. התחלתי ביני לבין עצמי
הימור קטן: היא תגיד או לא תגיד?

חברתי הבאה
לא תהיה מילה כתובה

אני שומעת את המים רותחים בקומקום ואותו מתעסק עם הכוסות.
"רוצה קרמשניט?" הוא צועק מהמטבח. לא רוצה קרמשניט, אני מחייכת
לעצמי. שומעת את המכסים של הצנצנות של הקפה והסוכר מסתובבים
לפתיחה וסגירה.

צעדיהם קטנים ומהוססים אך דומה כאילו מגנט מושך אותם; וכבר הם
ליד אברשה, כורעים ברך לצדו. תלתליו הצהובים, החשופים, של שולי
סמוכים אל הכובע האדום המכסה את שער הפחם של אבו יוסוף ושני
אלה נצמדים אל הכובע הכחול הדהוי של אברשה. ראשי השלושה כמעט
נוגעים זה בזה.

הם ינשקו זה את זו על הלחי.
שפתיים יגששו שפתיים.
לשון תלקק לשון.
ידיים ילטפו גוף.

אני זורקת לאוויר עלים
דביקים, לראות כמה ילדים
יש באמת בעולם.

(אם היית גבר
הייתי הולכת להתאפר
או מעבירה יד בשערי
ולא שואלת כל כך הרבה למה)

ואז פתאום היא הייתה שם, כנראה שלא שמתי לב בגלל החושך, הפנס
שבור כרגיל. היא עמדה שם על המדרכה ממול ונעצה בו מין מבט
שכזה, תמים, סקרן, אף פעם לא ראיתי מישהו מבוגר מסתכל ככה...

לרדת איתה לקינג ג'ורג'. להישרך אחריה כשהיא מושכת ביד שלה
ומדלגת, לצמצם את הפער הקטן, צעדים מהירים יותר. לקנות לה
גלידה שאתה תבחר, לקלוע לטעם שלה כמו תמיד.

לא מפורק
ולא שבור
רק סדוק
מעט.

ואם אני אחפש טוב אוכל למצוא גם פירורי
לחם שנתתי ליונים בגיל חמשעשרה
רק תשירו לי, הייתי מבקשת תצרחו
עם העורבים שהגיעו רק אז
תכינו לי בוקר

הרבה דברים טובים קורים בגשם
תמונת העולם משתנה
אני נושם אוויר אחר
הכל נעשה ברור יותר

כשאהיה גדולה אני אהיה
מטורפת,

"בוגרשוב מעולם לא היה קר יותר", אני חושבת לעצמי בעודי צועדת
הביתה בחמש לפנות בוקר מהמסעדה.
מלצרות זה כסף טוב, וזו אפשרות בהחלט סבירה בתל אביב של אלפיים
וארבע.

ראו העולם כאן
נוזל

זקנים של פליני
ליד השולחן
מנסים כמו בכוח
לדחוס לכרסם

הדמעה שלך