אני אסירת תודה
אבל אסירה
שלך

אני הוא מר שתיקות מביכות. אני עומד מול המראה ומדבר רוב היום.
דווקא כשאני עומד מול בן אדם אני משתתק. אך לא זאת בלבד שאני
משתתק, די במבט נבוך אחד שלי בשביל להשתיק את העומד מולי.

הייתי מטפטף על כל העיר
דמעות כשרות לפסח

קוראים לו נדב, הוא גר בתל אביב בדירת סטודיו שמעוצבת בסגנון
אפריקאי כתוצאה מאבא שהיה במשלחת צבאית בקניה וניגריה.

באותו בוקר קיבלתי מכתב מחבר שלי דנציגר, שהשתחרר מקבע לא מזמן
ועכשיו הוא איפשהו באפריקה. הוא ועוד כמה חבר'ה שמעו סיפור על
איזו נקודה נסתרת בג'ונגלים של נהר הקונגו ששם חי שבט
האוג'יבווה, שאין להם מילה בשביל 'מלחמה' בגלל שהם לא יודעים
מה זה.

כמו הפעם הראשונה שהולכים לים בקיץ,
כשהגוף עוד דהוי מחורף שונה
והשמש מחממת תאים שכוחים ואפורים
והחיוך שבא החוצה מבפנים

שמו תמרור של אין-חנייה בז'בוטינסקי פינת סולד, ישר אחרי הפניה
ימינה. לך תסביר להם שכבר שתים עשרה שנה לפחות אני חונה שם כל
פעם שאני נוסע לבקר את ההורים, רק בגלל ששם היה פעם הבית של
טלי לרנר, ופעם היה אפשר לראות משם את החלון שלה.

האשה הראשונה שעברה ליד הממטרה הייתה לולה אוגוסט: יצאנית
צמרת, כפי שהעדיפה לקרוא לעצמה, וזונה איכותית - כפי שנקראה
בשפתם המלגלגת של תושבי גולאנה.

האירי את התפאורה
החושך הזה עלול להרוס את חייך.

"נדמה לי שאחרי כמה שנים קראתי עליך משהו בעתון. לא זוכרת
בדיוק מה. נכון? אתה עוד במקצוע?" התמימות שבה נשאלו השאלות
יכלה להיות אמיתית או מעושה באותה מידה. התחלתי ביני לבין עצמי
הימור קטן: היא תגיד או לא תגיד?

חברתי הבאה
לא תהיה מילה כתובה

אני שומעת את המים רותחים בקומקום ואותו מתעסק עם הכוסות.
"רוצה קרמשניט?" הוא צועק מהמטבח. לא רוצה קרמשניט, אני מחייכת
לעצמי. שומעת את המכסים של הצנצנות של הקפה והסוכר מסתובבים
לפתיחה וסגירה.

צעדיהם קטנים ומהוססים אך דומה כאילו מגנט מושך אותם; וכבר הם
ליד אברשה, כורעים ברך לצדו. תלתליו הצהובים, החשופים, של שולי
סמוכים אל הכובע האדום המכסה את שער הפחם של אבו יוסוף ושני
אלה נצמדים אל הכובע הכחול הדהוי של אברשה. ראשי השלושה כמעט
נוגעים זה בזה.

הם ינשקו זה את זו על הלחי.
שפתיים יגששו שפתיים.
לשון תלקק לשון.
ידיים ילטפו גוף.

אני זורקת לאוויר עלים
דביקים, לראות כמה ילדים
יש באמת בעולם.

(אם היית גבר
הייתי הולכת להתאפר
או מעבירה יד בשערי
ולא שואלת כל כך הרבה למה)

ואז פתאום היא הייתה שם, כנראה שלא שמתי לב בגלל החושך, הפנס
שבור כרגיל. היא עמדה שם על המדרכה ממול ונעצה בו מין מבט
שכזה, תמים, סקרן, אף פעם לא ראיתי מישהו מבוגר מסתכל ככה...

לרדת איתה לקינג ג'ורג'. להישרך אחריה כשהיא מושכת ביד שלה
ומדלגת, לצמצם את הפער הקטן, צעדים מהירים יותר. לקנות לה
גלידה שאתה תבחר, לקלוע לטעם שלה כמו תמיד.