טרוטות עיניהן
פיקת ברכיהן חדלה
הדרך קשתה עד מאוד
מיסכה המשוררת

משהו שם מתערבב לי.
אני אבדוק את האותיות הקטנות
של השורות האחרונות
בין כל המשקאות הזרים.

זה היה לפני שנה בערך. היה קר בחוץ, כמו היום. ישבתי מול
משטח הלישה המקומח. דמותה של עננה הייתה מונחת מולי וחשבתי
לעצמי שזו, יצאה ממש טוב. אולי זה משהו שעשיתי בלחיים, או
העווית הזו בפה שציירתי בעזרת קיסם שיניים. פתאום עננה נראה
לי שלמה ומוכנה. קלטתי ת

סרטן אפשר לכמת.
רוח לא.
היא נושבת לכל כיוון,
משמיעה צלילים צלולים ללא תדר.

קודם להגיע ולהיות גדול
היום, זה לא דבר של מה בכך
ואז אולי, טייס או טבח או טייח
או מובטל

על החוף שבתוך המפרץ
שלוש נשים יורדות אל המים
רוח ערב מלטפת שמלותיהן הלבנות
קרניים אחרונות שואלות אותן

בגלגול ההוא
הייתי נסיך מזרחי
לא חסרתי דבר
בגלגול ההוא
עלמות חוללו לפני
אלף לילה ולילה

כל גבישי הרהב
עיניים ירוקות של חלום
דמעות שקופות מים
מסע אל לבו של הפחד

היית אז ענן שחור קודר
ואני אדמת מדבר
או אולי אני הייתי הענן
ואתה המדבר

עברו כמה ירחים מאז
ואני עדיין על אותו תהום-ארכיטקטי אותו מכנה ביתי
רק שבמקום שהאדמה תישמט מתחת לירכי
אני נשמטת מעל האדמה הזו.

אף אחד לא מאמין כשהוא אומר
שהוא חי על הקצה.
הרי הוא
קם כל בוקר

יכול להיות ששוב אני טובעת בספרים ומספרת לעצמי, רק לעצמי,
סיפורים. רוקמת פנטזיה של רגשות שכל פעם, צעד, צעד עוד משפט של
אולי זה אומר משהו, שמנפח לי טיפה את הבועה.

ואם אתן דעתי לאחור
יציפו המים את רציפי הסיפון
געש הגלים יכהה בשיניי
עפר תפל של דרך