אולי הציפייה למשהו
שאנחנו יודעים שלא יגיע
היא זו שמחזיקה אותנו.
כמו המחכים למשיח.

כשכיבית את האור
יכולתי עדיין להרגיש
את העור הלא נכון
שבו נגעה ידי.

נשמתי אשמה
שחררתי אותה,
עכשיו זה תורך,
תתלכלך גם אתה.

היום בו הפכתי לגשם
היה יום רגיל של תחילת החורף
הייתה קרירות פתאומית באוויר
בדרך לעבודה

עיפרון על נייר

עפרון על נייר

ותמיד ישנו הרגע המאושר הזה באחוזה
שעוד איננו יודע שהוא מאושר
שבת בבוקר של שמש חורפית
הולכים כך סתם בחורשה ליד הנחל

כמה קרני שמש חורפיות מסתננות דרך חלון חדר-האמבטיה, לא
מחממות, סתם עושות לך טובה. אני מסיים למלא את הגיגית. שלוש
בועיות צפות על פני המים, שתיים מהן מתפקעות ביחד והשלישית
מושכת עוד כמה שניות. אני מוריד את החולצה. הריצפה קרה.