"קצת סרטן עוד לא הרג אף אחד", חייכתי חצי מטושטש מהרדמה לאימא
שלי, שלא הפסיקה לבכות. פעם היא סיפרה לי, הרבה אחרי שחליתי,
שאם אבא שלה לא היה נהרג בשואה, אז בטח הסרטן היה גומר אותו.
שזה תורשתי. אני רק חייכתי ואמרתי "אז חבל שנגמרה השואה", והיא
לא נעלבה

תביאו לי מישהו מהודו שנולד במערה ובחיים לא יצא משם ואמא שלו
בחיים לא יצאה משם והם יושבים ואוכלים עטלפים כל היום. מכיר
אותו ואותה ואת זה שמביא להם אורז.

תכתבי את הצרות שלך
על קיסם שיניים

בדרך הבייתה רעדו לי הידיים בטירוף, ידעתי שהפנים של מאבדות
צבע, שהדם כמעט לא זורם ושאני הולכת לאט ובקושי, אבל לא נפלתי,
המשכתי ללכת, בקו ישר, מדוד, העיניים בוהות לנקודה שלא ראיתי
ממש, והידיים שלי רעדו נורא. בבית הכנסת עוד התלבטתי קצת, עם
סכין זה יכאב, חשבת

תקעו אותי בחדר אחד עם ערבי עם שפם. או עם שפם עם ערבי. אני
חשבתי שבמעונות יש איזשהו סדר, איזו רגישות למצב הפוליטי
בטחוני בארץ השסועה שלנו. שסועה כמו הגופות של האלה שעשו להם
לינץ'. מוזרה המילה לינץ'. נורא דומה ללאנץ'. נשמע כמו משהו
טעים כזה.

שירה קוראים בשירותים
אני מצהיר אחר כבוד.
ופן תשאלו אותי:
אינך רואה בכך דבר שלילי?
נהפוך הוא - לכבוד הוא לי

ציור איירבראש

"את יודעת", אמרת לי, "אין מלאכים בעולם הזה"
ואני שתקתי, חייכתי לך, והלכתי.

"אני לא הייתי יוצא עם מישהי שיצאה עם שפן" התערב ספיידרמן
מלמעלה. הוא שכב על ערסל הקורים שלו והתנדנד חצי מסטול מקוקטיל
קטלני. "הוא בטח זיין אותה כמו משוגע."
ספיידרמן וטרזן צחקו וסופרמן המשיך לנגן. מנגינות עצובות
וארוכות, חזקות וחלשות. עד שהוא הגיע.

ואני, עופר נחשוני, מזיין את אחותו הקטנה במיטת נוער העמינח
שלו. הבחור זוחל על דוקרנים, משתין למי עדן ומחרבן לשקיות
מיקרוגל, ואחותו עם שיער רטוב, אלו-וורה על החצ`קונים ומסכת
מלפפונים ארגנטיניים מזדיינת לו על המיטה. ועוד בצעקות.

להקשיב לנשימותייך, כשעינייך עצומות,
לשאוף עמוק את ניחוחותייך,
להשתכר מן הריחות.

זוכרים את הסרט עם קארי אלווס ורובין רייט, "הנסיכה הקסומה"?
אז זהו....