שיע הבריח עוד הנחה והמשיך להקשיב לדיווח. ככל שהוא התקדם
בכביש התגבשה במוחו של שיע החלטה. הוא היה שלם איתה יותר
מההחלטה שלו לצבוע את חדר העבודה שלו בכחול ים. הוא היה שלם עם
ההחלטה הזו יותר מעם ההחלטה שלו לבגוד באשתו.
רוח של משימה מילאה את גופו של שיע, ובע

עוד קצת ציורי תנ"ך. אחיתופל הוא הדמות האהובה עלי. הוא היה
בחור מורכב.

צוייר באיירבראש

אל תבכה בן אדם
מה איבדת אתמול?

שאלתי למה דווקא קאמל לייט והיא צחקה.
שהיא צוחקת, שמתי לב כבר מזמן , יש לה קמט חמוד כזה מעל המצח,
והיא נראית קצת כמו כלב זועף.

מהבוקר זה ככה. יש לי את הטעם המציק הזה בפה. טעם של... טעם של
דם. כשהתעוררתי בבוקר עם הטעם הזה בפה, רצתי למראה לראות מה
קרה, אולי נשכתי לעצמי את הלשון או משהו, אני לא כל כך בוטח
בכישורים המוטוריים שלי בזמן שינה, אבל כלום.

"מווו!" היא געתה לעברי, כאילו אומרת לי שחבל לי על הזמן,
ושאני בכלל לא ברמה שלה, ושאחד פשוט כמוני לא יכול אפילו לחלום
על סיכוי, ולו הקטן ביותר, לקצת יחס חם מצידה, שהרי היא פרה
משושלת אריסטוקרטית יוקרתית ודם כחול-פרתי זורם בעורקיה.

הלוואי יש רחמים בעולם.
הלוואי יהיה אז מותי איתם.

עץ בשקיעה במושב בצרה

פעם נפל עליה בהפתעה זחל מהגהינום. היא בהחלט לא היתה מוכנה
לכך, והעניין לא מצא חן בעיניה. והוא גם הסריח. מי היה מאמין.

דניאל ביקש מיסמין שתסלח לו. הוא הביט בה במבט מתחנן מקסים כל
כך, שאפילו אני, שכעסתי עליו, הייתי סולחת לו במקומה. אבל
יסמין היא לא אני, והיא הרחיקה אותו ממנה במבט גועלי, וצעקה
עליו. זה כאב לי, למרות שגם אני כעסתי עליו, מאוד!

היא נכנסה למטבח ופתחה את הארון, מחפשת משהו. פתחה את המקרר
ועוד מספר ארונות, חיפשה וחיפשה, אך לא מצאה.
לבסוף התיישבה ליד השולחן כשמרפקיה מונחים עליו בכבדות וראשה
מוחזק בידיה. היא בכתה. כבר כמה חודשים שלא בכתה כך.

הוא ישב שם בגינה...חיכה לה....היא באה עם כל החברות שלה...
רואים שהוא פחד...רואים שהוא היסס לרגע...אבל לא!
הוא הלך בראש מורם ופגש אותה.
הם הכירו מהאינטרנט
היא בת 14 והוא בן 17

מניפה את ידי לצדדים, התחלתי להסתובב לי במקום, מפנה את ראשי
למעלה ופותחת את פי. בולעת את הטיפות הכתומות, הבוהקות באופן
גאה שכזה, כי הנה, הם מנעו ממישהי להתאבד.

"קצת סרטן עוד לא הרג אף אחד", חייכתי חצי מטושטש מהרדמה לאימא
שלי, שלא הפסיקה לבכות. פעם היא סיפרה לי, הרבה אחרי שחליתי,
שאם אבא שלה לא היה נהרג בשואה, אז בטח הסרטן היה גומר אותו.
שזה תורשתי. אני רק חייכתי ואמרתי "אז חבל שנגמרה השואה", והיא
לא נעלבה

תביאו לי מישהו מהודו שנולד במערה ובחיים לא יצא משם ואמא שלו
בחיים לא יצאה משם והם יושבים ואוכלים עטלפים כל היום. מכיר
אותו ואותה ואת זה שמביא להם אורז.

תכתבי את הצרות שלך
על קיסם שיניים

בדרך הבייתה רעדו לי הידיים בטירוף, ידעתי שהפנים של מאבדות
צבע, שהדם כמעט לא זורם ושאני הולכת לאט ובקושי, אבל לא נפלתי,
המשכתי ללכת, בקו ישר, מדוד, העיניים בוהות לנקודה שלא ראיתי
ממש, והידיים שלי רעדו נורא. בבית הכנסת עוד התלבטתי קצת, עם
סכין זה יכאב, חשבת