אורות שחורים סוגרים עלי
קולות של אנשים שצוחקים עלי

כולם כלבים זו קלישאה שלא נגמרת, ממש כמו סוכרייה מסוימת,
שחלקנו יכנוה זין, וישימוה על כל העולם, ובמיוחד על העם, הזקוק
לנחמה, והנה לה עוד קלישאה.

הסתערתי עליה בעוז וחבטתי בראשה עם הויברטור בכל כוחי. האשה
צנחה לרצפה, ואני הכיתי בה עם נשקי המאולתר עוד פעמיים, עד
שהייתי בטוחה שהיא מעולפת. הרשיתי לעצמי לנשום שוב. גררתי אותה
לתוך החדר הראשון משמאל ונעלתי אותה בתוכו. השארתי איתה את
הויברטור.

כשהרוח נושבת עלייך אתה יוצא מהבית
מתאר את המניפות בדמיון,
מנסה לנשום.
אתה מוצא את עצמך מוחזק בכבלים.
נושם, בוער להשתחרר,
לצאת מעצמך חזק מהר עכשיו

24 מעלות,
מעונן חלקית עד בהיר,
רוחות צפון-מערביות תנשבנה,
הים יהיה גלי.

לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. כל עניין ההיריון היה צריך
להיעצר מיד בהתחלה, אני יודעת את זה היום. אם רק הייתי יודעת
להקשיב. כולם הרי אמרו לי מה יהיה, אבל המחשבה על תינוק נראתה
לי כל כך רומנטית ומקסימה, שאמרתי לעצמי, יאללה, נלך על זה.
(מתוך 'נורמלי')

I wanna break all the lie
the statue of coldness that now known as 'I'

מה אני עושה כאן אני שואל את עצמי,
עומד על צוק גבוה ומביט למטה, עמוק במוות.
נופל

ואם אני עכשיו
משחררת את
כל הברגים
מכל המספריים
בעולם
אתה מכניס אותי אל
אחד הלילות הריקים שלך.

מכאן, אתם נראים קצת חיוורים,
רעבים לשקט, חולים - לא מוצאים תרופה.
מחפשים, לא מוצאים - אבודים.
שקועים עם הראש באדמה
שואלים את השאלה הגדולה.

לאחר כמה דקות הליכה יכולתי להבחין בה. השכונה הישנה שלי.
הרגשתי כאילו אני לא זז. קפוא לגמרי במקומי. שאלו בעצם העצים
הכהים שרצים לעברי. האדמה השחורה הלחה ששועטת תחת רגליי. כמו
חיה גדולה ורעבה. שחיכתה המון זמן. יותר מדי.

האם לקפוץ או לא לקפוץ מהחלון?
מרגיש כלוא ונעול בתוך קופסת קרטון
לא יכול לנשום באותו מקום סגור וקטן
אבל שאף אחד לא יוציא אותי מכאן