הבית הזה, אליו באתי אני
רשם אותותיו במזוזה
הנגדית

באיבוד נמצאים.
משקפי השמש שלי,

"טוב, יש דברים שאי אפשר לתקן". אני מכריז לתוך נגן שירים
מוכה, בשעה שאני מנתח את קרביו, על שולחן האוכל. "איך את
מצליחה תמיד להכחיד כל דבר שאת נוגעת בו, תגידי לי?" אני מחייך
כלפיה, בעוד היא מסתכלת בדאגה מעבר לכתף. "זהו? הלך? צריך
להחליף?"

הדמיון המודרך שלי נדרך
על ידי
להיות ממוקד
להישמע

עייפתי ממסע אל הלא נודע.
נשענת על בלימה מבקשת
לפוש במבוכי הזמן

כשאני חושבת עליך, אני משתדלת
לא ליפול אל הרצפה, שממנה
זה עתה קמתי.

רק בחושך,
הראייה מוגבלת
וצריך לרחרח כדי לנשום,
לסבול את החום
למשש את האוויר, ולגשש
עד שנגיע לאיזשהו מפלט.