העליתי מתהום הנשייה
את נשיקותיך
והן צבעו את גופי באדום

ואני עומד ומשתהה מלא יראה
לכשהן עומדות מולי בכל הדרן

שינית את חיי
להביט בעינייך
את האור שקורן
איתך אני נושם
שינית את חיי
קמו תקוותיי
שאני כאן איתך

כמה ידעתי שאותך
כמה אוהב
מילים כתבתי
מתוך הנשמה

לצוענייה דמיתי
ולא ידעתי מנוח
אהבות נתנו בי
סימנים טובים ורעים.

סוף לרגעים
היוצאים מלב אישה
אוהב עוזב אותך
לסיפור דף קטן
מילים ומנגינה

אופניים מחוט אחד

גם נגד רצוני
את מצודדת אותי
במשבים לפרקים
מלחשת בי לחישות נעימות

מסתגרת בתוך בועה
מתמודדת עם מה שנותר
נשארת מאחור
והפצעים לא משאירים מקום
חוץ מכאב
ובסך הכול את נלחמת

יניב כהן
בנצי כהן

התאהבי את המחשבה
ששיטו בך

את מן סיפור אגדה
המשתלב במציאות מדומה
מזכירה
את ימי נעורי

לעולם לא תדע
שבחדרי חדרים
כשאין רואים
עולים בי כיסופים
השקרים

זה אני או אתה, שנמצא עכשיו בראש?

אני לגמרי לא יודע
אתה כלל לא מבולבל
איפה אני מתחיל? היכן אתה נגמר?
אתה כבר גמור... ואני? עוד לא התחלתי.

אם הייתי צריכה
לפעול בדרך
אחרת?
הייתי כואבת
את שהיה.

שאין איפה להיאחז שאלוהים
פסח מאהבה
שאמות אפרי יעוף אליך בלי בושה
ישר לפניי הדברים
למקום השיוך