אנחות רגש מהתל
בלילות חמי כישלון
ינוחמו בבוהק תפילות,
זוכרת לזכור

זה לא מסוג הדברים ש-
אתה יודע לאכול
זה לא משהו שביקשת
למרות שידעת שיום יבוא ו-
זה יקרה

כל החורים שבי מסביב
ואת לא מתאימה לאף אחד מהם.
את לא שייכת
כאן.
קומי מהמיטה שלי
קחי את הצל שלך אתך
וצאי החוצה.

בתוך אפלה שמבעדה לא זיהיתי עוד
ולו גם את ההחלטית שבמשאלותיי.

כולם מתקדמים
ולי אין לאן
צופה בהם הולכים
ואני נשאר כאן

מראות שבורות
לא משקרות

הותרתי את יקירתי מאחור,
בחרתי לצעוד לבדי.
אל ביצה של חובות תובענים,
חמוש רק באמונתי

את צרותיי על עצמי הבאתי,
וכעת אליך אקרא

טעמי רימון
מתוקים כשפתותיך
מחייכים לאור אהובך
נשיקות יאירו את סימנייך

מלאו לנער
דמעות בעיניים
יבשו לו השפתיים
ילד מאוכזב
תחושה מוזרה

אנחנו כאן לכל כך מעט זמן,
כמה שניות של אלוהים הם,
LIFE TIME
שלנו

שתמנע ממני
חירותי

ואיך הוא מנתק את כבלי התאורה
משאיר רק זרקור בודד בקדמת הבמה
ועומד באור
ומקריא שיר

למה השנה תהיה שנת הנדודים שלך
ולמה החיים של אחרים נראים מלאים יותר
ואיך תמיד את נשאלת על עתיד
שההווה שלך עבר

ולמה התמימות שבך נשאבת לחושך צלך
ואיך החברים שבך ממשים את התמימות שלך
איתך

לא במילים גדולות
לא בהמולה
לא במחוות הירואיות של הקרבה.

השנים כבר נתנו האותות בו,
גם האש לא בוערת כמו פעם.
השראה לא חוזרת,
ריקה המחברת

השקדייה פורחת/
ולרמי יש קרחת/

רק אל תשכח את
תרמילך הגדוש בנשיקותיי
המיואשות