כילד מוכה מתחת שולחן
המחכה לשריקת פתיחת הפולחן

הזמן גיבש אותי
למאובן בתוך האור
כנציב מלח במדבר
שפניו מופנות אחור

בוקר טלול מאיר
יומי, זורח לאמיתות
שמעבר לחלום.

בצדי הדרך מתעייפת
חובקת מילותיך החמות
ואתה

עומד כאן, מושיט את ידי
עטוף צל ערפל, מחכה שתישני.
אשמור על חלומותייך שקטים ומתוקים
אמחה כל צער, בכל צעד שתעשי.

לא צריך משורר להעיר אהבה
לעתים בחיוך מבויש תמצאנה,

ישנן תרופות מצילות חיים.
ישנן כאלה, מאריכות חיים

זה אותו מקום חשוף
למראות שמים

על קצות אצבעותיו
בוקע
זורה חשכה, כוכבים

הנחתי לך קרקע מוצקה
להמשיך בדרכך יפתי,
אביט בך מעל בעדנה
כי אני הרוח במפרשך יקרה.

לפני שתלכי
תאזיני לי
מתוך תקליט אוהבים
מילים מילים

מתעקש בפניו
שנעמיד פני שמחים
בפני האורחים

אלו שלעולם לא יגיעו.

כשאת נחה בכף ידי
צפור קטנה עם נפש גדולה

הסתיו נושר מן העצים
מותירם ערומים,
ערומים
כמו עובריי המתים

הלבירינט שלי
הוא בעצם-
אני
אך לא

והרצפה מחייכת,
כי היא שומעת אותך מתקרבת

עדיין מפחד ללחוץ על הכפתור
שיוליך אותי קדימה

כל חורף אני חושבת
כמה טוב שיש אותך
ככה מתחת לשמיכה

קחי אותי לאי מאוריציוס, אמרת, אני רוצה לראות דודו
אבל לא היה לי כוח לכתוב עוד שיר עלייך ועליי